מצרים נחוצה מול הפלשתינים

באחרונה, מדינות המפרץ וטורקיה הן המצטיירות כמי שממלאות תפקידים מרכזיים מול הפלשתינים. איחוד האמירויות ובחריין כרכו בין מהלך הנורמליזציה הדרמטי לבין הימנעות ישראל מהחלת הריבונות בחלקים של יהודה ושומרון. למולן, קטר מובילה בסוגיות ההסדרה בין חמאס לישראל והסיוע הכלכלי לרצועת עזה, וטורקיה מנסה להשתלט על מהלכי ה"פיוס" הפנים-פלשתיני. דווקא בשל כך, האינטרס הישראלי ארוך הטווח מחייב להעמיק את מעורבותה של מצרים בשתי הגזרות. יש אומנם פערים מהותיים בין עמדות ישראל ומצרים בסוגיות הסדר הקבע, אך בשל האינטרסים של משטר סיסי במכלולים אחרים, ובראשם המאבק המשותף של מדינות ה-EMGF על עתיד הים התיכון (ועל גיוס תמיכתה של וושינגטון), יש לישראל סיכוי לרתום את קהיר למאמץ מדיני שתכליתו משולב. מחד-גיסא, קיבוע התפיסות הניצבות ביסוד תוכנית טראמפ כבסיס למו"מ עתידי, ומאידך-גיסא, שמירה על הרגיעה בדרום, וקידום הסדרה בהשגחת המצרים לצד חיזוק ההרתעה מול חמאס. כאשר ינוח אבו מאזן מזעמו הראשוני על "בגידת" הליגה הערבית (קרי, מצרים), שסירבה אפילו לדון בשאלת ההסכמים בין ישראל למפרציות, סביר שיתחוור לו (וגם לחמאס) שאין תחליף, טורקי או אחר, לתפקידה של מצרים.

מעמדה של מצרים וחשיבותו

מצרים היא החשובה מבין שכנותיה של ישראל ומבין שותפות השלום שלה. למעלה מ-41 שנות שלום ויציבות (להוציא אירועים חריגים) הרגילו את הציבור בישראל לקבל את היחסים עם מצרים כמובנים מאליהם. אולם על קהילת הביטחון, מדיניות החוץ, והמודיעין בישראל, ובראש ובראשונה על הדרג המדיני העליון, מוטלת חובה לא רק להקפיד על כבודה של מצרים, אלא גם לפעול לביצור מעמדה ככוח משפיע במכלול הפלשתיני, כמו גם בזירה האזורית בהגדרתה המורחבת (מזרח הים התיכון). בהנהגתה הנוכחית, מצרים שותפה לנקודת הראות הישראלית בשורה ארוכה של תחומים, והעמקת מעורבותה תשרת את האינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח של שתי המדינות (ותשפיע לחיוב גם בוושינגטון).

תגובתה הרשמית והמהירה של קהיר להודעה על הנורמליזציה ביחסי ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין הייתה חיובית. יתרה מזאת: יש להניח, כי מצרים מילאה תפקיד מרכזי בהחלטתה של מזכירות הליגה הערבית שלא להיענות לבקשת הפלשתינים לקיים דיון חירום בנושא (סירוב שהוא כשלעצמו נקודת ציון חשובה במגמה - שעליה הצביע ראש הממשלה, בנימין נתניהו לאחרונה - של שחיקת כוח המנע הפלשתיני בזירה הערבית). זאת, בניגוד לדפוס שאפיין את ההתנהלות המצרית בשנות ה-90, כאשר שר החוץ המצרי דאז, עמרו מוסא, תקף שוב ושוב את "ריצת הרגליים" של מדינות ערביות לעבר ישראל.

מחמוד עבאס הגיב על כך בהתקף זעם, תוך חיפוש מוצהר אחר הבנות עם חמאס ואף נכונות להסתופף בצילו של רג'פ טאיפ ארדואן, אך יש יסוד להעריך כי אלו הם מהלכי ראווה קצרי טווח. הם אינם משרתים - ואף מסכנים - את האינטרס הבסיס של ההנהגה הפלשתינית, שבחשבון אחרון אין לה חלופה לנוכחות האסטרטגית המצרית.

אין בעמדה המצרית הנוכחית כדי להפתיע. איחוד האמירויות הערביות, לצד סעודיה, הייתה ועודנה תומכת עיקרית של מצרים, וליתר דיוק של משטרו של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, ושל עמדותיו במאבק על עתיד ארצו והאזור כולו. בעוד קטר השקיעה מיליארדים ב"פרויקט" השלטוני של האחים המוסלמים והנשיא דאז, מוחמד מורסי, היו איחוד האמירויות וסעודיה, יריבותיה העיקריות במפרץ, מעורבות בעידוד המחאה הנרחבת נגד מורסי, ואחר מכן בהגשת סיוע כלכלי נרחב, במזומן ובנפט, להבטחת יציבותה של מצרים בהנהגת סיסי.

בה בעת, יש יסוד להניח כי בקהיר מורגשת דאגה, או לפחות אי-נוחות, כל אימת שגורם פעלתני אחר - באזור הים התיכון ובעולם הערבי - מאפיל על תפקידה המסורתי כמובילה ומנהיגה. מעבר לשיקולים של דימוי עצמי, גאווה לאומית ויומרה היסטורית למנהיגות, יש לכך השלכות מעשיות, אסטרטגיות ואף כלכליות, באשר לדרך שבה מצרים נתפסת בעיני מדינות האזור והמערכת הבינלאומית (הן במערב והן בסין, שמדיניות ההשקעות שלה חשובה לעתידה של מצרים). מעבר לכך, יש לסיסי - מטבע הדברים - גם עניין לחסום את ניסיונותיה של טורקיה לבחוש בקדרה הפלשתינית. ארדואן מוקיע אותו מאז 2013 כ"חומס שלטון", ומצוי כיום בעימות חזיתי עם מצרים.

חשוב לסיסי לא להיקלע לעמדת חולשה. המשק המצרי, שכמה מעוגניו העיקריים נפגעו קשה בשל המגיפה העולמית, אכן מצוי כיום במשבר עמוק המעצים בה בעת את חשיבותם של השיקולים המדיניים-אסטרטגיים. מצרים גם ניצבת בפני איומים משמעותיים בכמה חזיתות: שאלת הסכר האתיופי; ההתערבות הטורקית בלוב, והאפשרות של התבססות כוח עוין על גבולה המערבי; המאבק על התוויית גבולות בין תחומי המים הכלכליים (EEZ) של מדינות הים התיכון, והתגובה הטורקית האגרסיבית להסכם המצרי-יווני; ופעילות "מחוז סיני" של דאעש.

ברוב הנושאים עמדותיה של מצרים, והאינטרסים הלאומיים ארוכי הטווח שלה, עולים בקנה אחד עם שאיפותיה של ישראל ליציבות, בלימת הכוחות הרדיקליים באזור והכלת השאפתנות הטורקית הגוברת (אם כי חשוב לציין שהנושא האירני נמצא נמוך בסדר העדיפות של מצרים, בניגוד לאלה של ישראל וסעודיה). מכאן התועלת העשויה לצמוח מביצור התפקיד המצרי, בדגש על שתי הגזרות הפלשתיניות - מול עזה ומול רמאללה.

התפקיד המצרי בעזה והשלכותיו

המשטר המצרי, הרואה בתנועת האחים המוסלמים ושלוחותיה איום קיומי, מסרב להכיר בלגיטימיות של שלטון חמאס בעזה. גורמי משרד החוץ המצרי מנועים מכל מעורבות במישור הרשמי. לפיכך, הגורם המצרי המעורב מעת לעת בניסיונות ההסדרה - כל אימת ששבה ומתעוררת מתיחות ומתלקחת אש (במקרה זה, פשוטו כמשמעו) בין ישראל לרצועה - הוא המודיעין הכללי, שאחת מסגולותיו היא היכולת הפורמלית ל"הכחשה סבירה" של מעורבותו, גם אם בפועל המידע על פעילותו מול ההנהגה בעזה ועל בואם וצאתם של שליחיו הוא נחלת הכלל.

יש בכך יתרון עבור ישראל: שליחי המודיעין הכללי יכולים להעביר במהירות וביעילות, ולעיתים בשפה בוטה, הן מסרי אזהרה והרתעה והן הצעות ישראליות למחוות בתמורה להשבת השקט. למצרים יש מנופי השפעה אפקטיביים - בדגש על פתיחה או סגירה של מעבר רפיח - והשליחים המצריים אינם מהססים להשתמש בהם. גם במשבר האחרון מול הנהגת חמאס בעזה, שמשבר הקורונה העצים את דרישותיה, ואת נימות האיום שנלוו להן, מצרים תרמה למאמץ ההרגעה וחידוש ניסיונות ההסדרה. לעומת זאת, טורקיה רואה בחמאס ובשאר גרורותיה של תנועת האחים המוסלמים בני חסות שלה. מעורבותה בעזה היא אפוא איום על אינטרסים בסיסיים של ישראל, כפי שהומחש כבר באירוע משט המרמרה ב-2010.

לישראל חשוב שמצרים תמשיך למלא תפקיד מוביל בגיבוש חבילות ההסדרה. כך היה גם בעת מבצע צוק איתן, כאשר ישראל הייתה מוכנה לשלם מחיר כבד - כולל התארכות הלחימה לשבעה שבועות, ולא שבועיים - רק כדי לוודא שמצרים, ולא טורקיה וקטר, היא שתעצב את התוצאה המדינית. בתנאים הנוכחיים יהיה אומנם קשה יותר לממש זאת, אך מנופי ההשפעה המצריים משמעותיים דיים ויוכלו להתגבר על המגבלות.

מדובר בהתמודדות עם שני קשיים עיקריים. האחד: בין מצרים בהנהגת סיסי לבין חמאס שוררת עוינות עמוקה; בעבר אף האשימו המצרים את ארגוני הטרור העזתיים במתן סיוע לפעילויות דאעש בצפון סיני. כאשר המתיחות בין המחנות היריבים באזור גואה - כפי שאירע לאחרונה בצל המלחמה בלוב, המאבק על הים התיכון, וכינון הנורמליזציה בין ישראל לאמירויות - הדבר משתקף גם בקשיי ההידברות בין עזה לקהיר, ומקשה על השליחים המצריים למלא את תפקידם. תפקידה הפעיל של טורקיה בקידום הפיוס הפנים-פלשתיני מקשה גם הוא על המצרים, שניסו את ידם בעבר בהשגת פיוס (אם כי ספק אם רצו בהעצמת מעמדה של הנהגת חמאס), אך כשלו בכך שוב ושוב.

הקושי השני: למצרים עצמה אין המשאבים הנדרשים כדי לסייע לאוכלוסיית הרצועה במצוקותיה. מכאן ההזדקקות למזוודות הכסף הקטריות (החסמים שהרשות הפלשתינית ברמאללה מציבה מונעים פעילות בנקאית נורמלית מול "משטר ההפיכה", כפי שאבו מאזן מכנה את שלטון חמאס בעזה). בשל היחסים העכורים בין מצרים וקטר (העומדת לימין טורקיה ושאיפותיה בלוב ובזירות נוספות), ישראל פועלת, בלית ברירה, במישרין מול קטר בנושא זה. בנוסף לשיחותיו של השליח הקטרי בישראל ובעזה, אף התקיים גם ביקור חריג של אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, בדוחא לדיון בהעברת הסיוע. כבעלי המאה, ספק רב אם יסכימו הקטרים לתעל את הסיוע דרך אפיקים מצריים.

על אף אילוצים אלה, עומד בעינו האינטרס הישראלי הבסיסי וארוך הטווח בשימור מעמדה הייחודי של מצרים מול הנהגת חמאס ברצועה - מעמד הנובע ממציאות גאוגרפית ואסטרטגית המקנה למצרים כלי השפעה שאין בידי גורם חיצוני אחר. בידי ישראל מנופים משמעותיים לא פחות, הן ברמת האיום הצבאי והן במישור הכלכלי והחברתי. על אחת כמה וכמה, בעת המצוקה המסתמנת נוכח התפרצות הקורונה ברצועה. שימוש נכון בהם, בתיאום מיטבי עם הגורמים הרלוונטיים במערכת המצרית, יכול לאלץ את יחיא סנוואר ועמיתיו לשוב ולראות בקהיר את הכתובת העיקרית, על כל המשתמע מכך, גם אם מרכיבי המימון ימשיכו להגיע ממקורות אחרים.

מצרים מול הרשות הפלשתינית

בסוף יולי 2020 ביקר שר החוץ המצרי, סאמח שוכרי, ברמאללה לשיחות עם אבו מאזן, שזכו לתשומת לב מועטה בלבד בעיצומם של מאורעות דרמטיים בגזרות אחרות, מלוב ועד לבנון. נראה כי במוקד המהלך ניצבה יוזמה מצרית, עדיין בשלבי גישוש ראשוניים, להביא לחידוש ההידברות בין ההנהגה הפלשתינית לבין ממשל טראמפ. למרות הבדלי תפיסות עמוקים עם קהיר בשאלות הסדר הקבע, לישראל יש בכל זאת עניין במהלכים נוספים במגמה זו, שבמסגרתם תסייע מצרים - הפטרון הדיפלומטי המסורתי של הרש"פ - לבני שיחה הפלשתינים להסתגל למציאות מדינית חדשה. המצרים הם שיוכלו להמחיש להם עד כמה נסדק "כוח המנע" שלהם בעולם הערבי; והנחות היסוד שלהם לגבי פתרון כפוי, שיתבסס על הלגיטימיות הבינלאומית, שוב אינן רלוונטיות במציאות האזורית והבינלאומית החדשה.

בטווח המיידי תגובות הפלשתינים משקפות תסכול וזעם, במיוחד בשל סירובה של הליגה הערבית אפילו להעלות לדיון את נושא ההסכמים. מכאן החיזור המופגן אחר חמאס ואחר ארדואן גם יחד. אולם לאורך זמן סביר להעריך, כי אבו מאזן יתעשת וישוב למעגל ההשפעה המצרי. החלופה של מסירת המפתחות לידי ארדואן היא בסופו של דבר בגדר הצבת סיכון קיומי להנהגת הרש"פ, שכן הוא אינו מסתיר את העדפתו לחמאס ולשאיפותיו.

קיבוע יוזמת טראמפ כמכשיר מדיני, שבזכות הרעיונות העומדים בבסיסו - לאו-דווקא כל פרט ופרט שלו - הוא היחיד שיכול להוביל להסדר מדיני עתידי, הוא אינטרס ישראלי מן המעלה הראשונה. בנסיבות הנוכחיות, חשוב ואולי גם אפשר לרתום את מצרים לעשייה במגמה זו, אם כי הסיכויים להיענות פלשתינית תלויים - מטבע הדברים - בתוצאות הבחירות בארה"ב בנובמבר. ביקור שוכרי יש בו כדי להעיד, כי מצרים מוכנה לנסות; ישראל מצידה צריכה לעודד אותם להתמיד במאמץ.

להנהגה המצרית יש יחס בסיסי חיובי לממשל טראמפ, בוודאי בהשוואה לקודמו. בדצמבר 2016 הסכים סיסי לבקשתו של צוות המעבר של טראמפ למשוך משולחנה של מועצת הביטחון את מה שהפך להיות החלטה 2334, ואז מצא שר החוץ של אובמה, ג'ון קרי, שושבינות חדשות להצעת ההחלטה (מלזיה וניו-זילנד) ובכך חשף את מצרים לביקורת בוטה, כאילו היא נאמנה פחות מהן לעניין הפלשתיני. אירוע זה הצטרף לחיכוכים קודמים שקיבעו במצרים את התחושה שהדמוקרטים בוושינגטון אינם "סופרים" אותה ואת האינטרסים החיוניים שלה.

על-רקע זה, דווקא בחודשים שנותרו עד לבחירות ולחילופי הממשל האפשריים בינואר 2021, ייתכן שמצרים תהיה מוכנה לפעול כדי להותיר על-כנם מרכיבים של מורשת טראמפ, בייחוד אם העיסוק בנושא יבסס את מעמדה של קהיר כמקור סמכות מדיני. אין לצפות ממנה לסטות בפומבי מן העמדה הכלל-ערבית הפורמלית, המעוגנת ביוזמת השלום הערבית מ-2002 ובפרשנות שניתנה במסגרתה להחלטות האו"ם. עם זאת, ברובד המעשי, המסר לפלשתינים צפוי להיות שהמציאות האזורית והבינלאומית השתנתה ללא הכר, ומה שהונח על השולחן על-ידי ארה"ב (ולמעשה, זכה לגושפנקה עקיפה של בחריין - שאירחה את "סדנת מנאמה" ב-2019, ושל האמירויות - שיצאו נגד הסיפוח אך לא נגד תוכנית טראמפ עצמה), הוא שיהיה כנראה הבסיס למו"מ עתידי.

רק המצרים יכולים להבהיר להנהגה הפלשתינית, בבהירות אך מתוך אמפתיה ומחויבות היסטורית, כי לא יהיה זה נכון מצידם להמר על עלייתו של ממשל דמוקרטי. למרות השפעות פרוגרסיביות, ספק אם ג'ו ביידן, בהנחה שייבחר, ינטוש את קווי המתאר הכלליים של רעיון הפשרה הטריטוריאלית ויחזור לדרישות מקסימום מישראל (מה גם שבמקביל ינסה לבחון מחדש את עמדת ארה"ב מול אירן). הוא כבר הבהיר, כי לא יחזיר את השגרירות לתל אביב, וייתכן שינסה להתוות דרך ביניים גם ביחס ליוזמת טראמפ. לאחר שידעך גל הזעם הראשוני על יחסי ישראל עם האמירויות, יגיע הזמן עבור אבו מאזן וסביבתו הקרובה לבחון בצורה מפוכחת את חשבון הסיכונים והסיכויים. מצרים יכולה להאיץ את המהלך. ישראל צריכה לבחון איך לסייע לה בכך.