במהלך העשור התשיעי לחייו, הלך מאתנו יהושע גלאס, שבנעוריו במושבה פתחת-תקוה בה נולד, שינה את שם משפחתו מיהושע גלאס ליהושע קנז. קנז הוא שם הנכד של עשו אבי החברה האדומית. שינוי שם המשפחה מגלאס לקנז נעשה ללא ספק בהשפעת התנועה הכנענית, אליה הצטרף בנעוריו, ובה היה פעיל מאוד בנעוריו בפתח תקוה הקטנה.
מיותר לציין, איזו מעמסה כנענית כבדה עמס על עצמו הסופר יהושע קנז בשם המשפחה שקבע לעצמו, כשהשם קנז הוא שם הנכד של עשו, מי שהיה אבי האימה והמשטמה האדומית כלפי עם ישראל. קשה היה ללכת עם המשטמה הגנוזה בשם עשו, הסבא של קנז כפי שהיא נצרבה קשות בהיסטוריה היהודית. אבל זה היה יהושע, שהתרבות הכנענית ממלאת את עולמו.
למעשה אנחנו - יהושע ואני - בני אותו גיל ובני אותה מושבה - המושבה פתח תקוה. בנעורי היו לי מספר מועט מאוד של פגישות עם בן גילי הנער יהושע, שתמיד הביע בנחרצות רבה הסתייגות חריפה מחברותי ומפעילותי במושבה פתח תקוה בתנועת הנוער "ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי". חריפותה של ההתנגדות תמיד נוסחה באופן מכבד ולא היה בה מאומה מאלימות מילולית. גם בפגישה נוספת קצרה מאד, שהייתה לנו אחר עשרות שנים, הוא הביע הסתייגות מדברי הערכה, שפרסם המשורר ד"ר דן אלמגור לספר שירים שלי "אספן של שלום", שיצא לאור בהוצאת כתב העט הספרותי "עיתון 77". בנימוס רב הבהיר לי, שהוא רואה ברבים משירי פלקט פוליטי.
כאמור, היו לי עם יהושע קנז מספר מועט מאוד של פגישות בנעורינו ופגישה קצרה מאוד בבגרותנו, שנסובו סביב הבעת הסתייגותו מכל מה שנראה לו חשוב להביע. לאחר שמצאתי לנכון להביע את האמור בפתיחת רשימתי אבקש בקצרה להביע ברשימה זו את הערכתי הרבה לסופר יהושע קנז שאהבתי. כאמור, אעשה זאת בקצרה תוך פסיחה על מפעלו הספרותי הגדול. אתחיל בכך שכבר לפני למעלה מחמישים שנה וגם במהלך שנות הששים והשבעים הייתי זה, שציפה בכיליון עיניים להופעה של כל גיליון כתב העט הספרותי "קשת" בעריכת יהושע קנז, כשהמשיך את מפעלו של המייסד אהרון אמיר. כל גיליון של כתב העט "קשת" קראתי מתחילתו ועד סופו. עד היום בספרייתי נמצאים כמעט כל גיליונות "קשת", אותם קראתי בשקיקה, והם למעשה באותן שנים מילאו לי את יומי.
אהבתי מאוד את סיפוריו הראשונים של יהושע קנז, שהתפרסמו בגיליונות "קשת" תחת השם עתניאל, שמו של שופט בישראל עתניאל בן קנז. בכך השם קנז מהווה תמרור דרך לחיינו כאן ועכשיו, כשהוא מחבר בין ההוויה הישראלית בתחילת תקופת ההתבססות בארץ כנען - תקופת השופטים - ובין כל מה שמסומל בשם קנז, נכדו של עשו. בהמשך ציפיתי בכיליון עיניים גם להופעה של כל גיליון כתב העט "מחברות לספרות", שיהושע קנז היה אחד מעורכיו.
מקום במרכז
המושבה פתח תקוה, בה נולד יהושע קנז, כנראה פרנסה בכבוד את הספר הראשון שלו "אחרי החגים", שיצא לאור לפני חמישים ושש שנים בשנת 1964 בהוצאת "עם עובד". נראה לי, שבספר הזה יהושע קנז היה הסופר הראשון, הסופר בעל הקול הייחודי בפרוזה הישראלית, שעורר את הקורא להתייחס אחרת למפגש בין דור המייסדים לבין החדשים שזה מקרוב באו, מפגש שהיו בו גילויי איבה שחבל שהיו, כי הם היו עלולים להרוס את ביתנו הלאומי. יהושע קנז הוא הסופר העברי הראשון, שכתב מתוך כאב על עימותים בין המייסדים והבאים אחריהם כעל איום קיומי.
ואסיים את רשימתי הקצרה על הסופר יהושע קנז תוך התייחסות לספר, שנכתב בהשראת שירותו הצבאי - "התגנבות יחידים". ספר אליו חזרתי מספר רב של פעמים ולא הסתפקתי בקריאה אחת. על הספר הזה כתב הסופר עמוס עוז: "זה סיפור חניכה קולקטיבי בנייה הפיגומים והדחויים של ספרטה, הכ"ף למ"דים, אלה שהצבא רואה בהם בְּרָרָה".
אני מעריץ את יהושע קנז הסופר, שהיה הסופר העברי הראשון, שבספר "התגנבות יחידים" נתן ביטוי מרשים והולם לאלו, שהספרות העברית חטאה כלפיהם. אבקש לומר תודה ליהושע קנז הסופר הראשון, שנתן ביטוי מרשים לאלו, שנדחקו לשוליים עם חותמת מחפירה ולא צודקת - "הַבְּרָרָה". החוויה של השרות הצבאי עד להופעת הספר "התגנבות יחידים", שיצא לאור ב-1968, הייתה תמיד שמורה רק לתיאורי הצבר הישראלי ההירואי.
בספר "התגנבות יחידים" מצרף אותנו הסופר יהושע קנז למסע מרגש וכואב, מסע פרוזאי שיש בו גם עומק פסיכולוגי תוך חדירה, המפגישה אותנו עם חוויה צבאית ישראלית מנקודת המבט של אלו, שאנחנו דור המייסדים חטאנו כלפיהם, כי הצבנו אותם בשוליים. יהושע קנז היה הראשון שנתן להם מקום במרכז. נתן להם מקום בלב היצירה של חיינו בבית הלאומי השלישי.
את היום הזה של הסגר בבית אני מתכונן להעביר בקריאה פעם נוספת של הספר "התגנבות יחידים". אני רוצה להיפגש פעם נוספת עם אותה חבורה של טירונים בבה"ד 4. כל חברי החבורה הם עם כושר צבאי לקוי. למרבה הצער, הם מודרים מן ההרואיות ומן החברה, אבל יהושע קנז נתן להם מקום של כבוד. הם הראויים להיות מעמודי התווך של קיומנו כאן. ועל כך תודתי ליהושע קנז זכרונו לברכה.
