נתקלתי בביתו של קרוב משפחה בספר הנושא את השם "גאונות וחרדה", ומבטיח לספר על היהודים במאה השנים שבין 1847 ל-1947, ערב "אביב העמים" באירופה עד לסף הקמתה של ישראל. הלאמתי אותו, ולא הצטערתי. ההיסטוריון והעיתונאי נורמן לברכט העלה בזה אחר זה את הדרמה המורכבת של ההוויה היהודית ותרומתה לעולם, והיא כמו פאזל נוצץ.
הסיפורים המרתקים משתרעים בין דמותו המתעתעת בעצמה של היינריך היינה ועד לדיכאון של פרנץ קפקא, ואפילו הפער שאינו ניתן לגישור באשר למעמדה של השפה העברית בין שני חתני פרס נובל - מנחם בגין מזה והסופר יצחק בשביס-זינגר מזה.
הסופר מקונן מדוע לא תהיה היידיש שפת המדינה. הוא הרי כותב בה. בגין מהתל בו: שלל מילות הנימוס ביידיש אינו מתאים למצבים צבאיים. ביידיש, כך בגין, אין אפילו מילה ל"צבא". בשביס זינגר נכזב או נפגע, והם לא שבו להיפגש מעולם.
יש בו גם חוליות חלשות. דמויות משנה מצאו את מקומן בספר, אבל גאון השירה חיים נחמן ביאליק נעדר; צ'רלס דיקנס מתפלמס שאם העם היהודי הנבון סבור כי הסופר האנגלי התנכל לו כי אז הוא איננו עם כל כך נבון; לברכט גם אינו מוציא מכלל אפשרות שדווקא הנאצים רצחו את חיים ארלוזורב בחוף הים בתל אביב ב-1933 בגלל רומן שהיה לו בעבר עם רעייתו של הארכי-נאצי יוסף גבלס; אך אלה זוטות.
"גאונות וחרדה" הוא מצבור מעורר השתאות של סיפורי חיים מרתקים המסתכמים בעשייה חסרת תקדים של העם היהודי בכל תחומי החיים המודרניים לזמנם. מאז תיאור הסיום של הספר חלפו כבר 73 שנים נוספות. לא מובן מאליו כי ללברכט הבא יהיה חומר ספרותי ועובדתי שיאפשר לו לכתוב עוד ספר כזה בהגיע שנת 2047.omments