כאשר ליאורה הודיעה לי שהפגישה של הבוקלאב תיערך בזום, הודעתי לה שלא אבוא. אני לא זומאטי... אז היא הציעה שאכתוב את דעתי, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר. יש להודות, שקראתי את ארבעת הספרים הנפוליטאניים של אלנה פֶרַנטֶה ונהניתי מהם מאד. כאשר פורסם, שהופיע בעברית הספר החדש "חיי השקר של המבוגרים", הזמנתי אותו מיד וקראתי בשקיקה.
אבל, ויש אבל. כאשר ביקשתי לקרוא את הספר בפעם שניה, לקראת הבוקלאב, זה לא היה לי פשוט. ידעתי את הסיפור, הכרתי את הגיבורה, ג'ובאנה ואת הוריה ודודתה ויטוריה (הגיבורה השנייה, של הספר), ולא היה לי עניין לקרוא את הספר לפרטיו, ויש בו הרבה פרטים. התחלתי לחפש בגוגל ומצאתי קטעים רבים שפורסמו על לא-אלנה ולא-פֶרַנטֶה. ארבעת הספרים הקודמים (הרומנים הנפוליטניים) ראו אור ברחבי העולם ונמכרו ביותר מעשרה מיליון עותקים בעשרות מדינות. לא פלא, שאלנה פֶרַנטֶה הנעלמת היא, כנראה, הסופרת הפופולרית ביותר בעולם.
ב-2016 פורסם תחקיר מקיף של העיתונאי קלאודיו גאטי, שלפיו פֶרַנטֶה היא בעצם המתרגמת אניטה ראג'ה, בת לאם יהודייה ניצולת שואה, המתגוררת ברומא, ואשתו של הסופר דומיניקו סטרנונה, שרבים חשבו כי הוא זה המסתתר מאחורי שם העט. כאשר פורסם היקף המכירות של הספרים בעולם, אצו רצו עתונאים לברר "איפה הכסף". הם מצאו, כנראה, חשבונות בנק ברומא של מתרגמת אנונימית מגרמנית ולדעתם היא היא הסופרת. אלנה פֶרַנטֶה עצמה לא הופיעה מעולם בשמה, לא גילתה את זהותה ולא הצטלמה. עם זאת, היא הסכימה להשיב על שאלות.
אצטט מכּתבה של איתמר זוהר ב-30.08.20 בהארץ: לשאלתה של מוכרת ספרים מקנדה, השיבה הסופרת: "חלק גדול מהניסיון שלי התרחש כאן, באיטליה. השתמשתי בשפה הזו מאז שהתחלתי לדבר, לקרוא ולכתוב. אבל בילדותי השתעממתי מהמציאות. ואז, כשהרגשתי שאני יודעת לא מעט על הספרות שאני אוהבת, התחלתי לאט להתעניין במסורת הספרותית של ארצי... כיום אני חושבת שסיפור עובד אם הוא מספר עליך, אם אתה כותב כאן ועכשיו, כנגד הרקע שאתה מכיר היטב... כך גם בקשר לדמויות. הן ריקות אם אין איזה חוט המקשר אותן לזמנים, ואז הן מנסות להתנתק מהקשר ומגלות שהוא עדיין נמשך".
אריק גלסנר, המבקר הספרותי של ידיעות אחרונות, שאני מעריך מאד, כתב על הרומנים הנפוליטניים: "אבל זה אינו רומן גדול, זה אינו מאורע ספרותי". אבל בהמשך הוא כותב: "ואף על-פי כן זה, כאמור, רומן נהדר". מכיוון שנשארתי עם תחושת חמיצות כשביקשתי לקרוא את הספר בשנית, פניתי אל הביקורת של רונית מטלון (אף היא על ארבעת הרומנים הראשונים) בהארץ פברואר 2014: "צריך להודות שהרומנים הנאפוליטניים של פֶרַנטֶה מעוררים אצלנו את יצר הרכילות על הדמויות ואפילו מטפחים אותו בשקידה ואין בזה, בעצם, שום דבר רע באמת"...
רונית מטלון מגלה, שהמחברת היא חוקרת ספרות קלאסית ולכן "רוחב היד הסיפורי של פֶרַנטֶה אינו לגמרי רישול בכתיבה, אלא פרויקט ספרותי מכוון ומושכל, על דרך הסיפור של האפוס הקלאסי והאתיקה שלו כלפי הקוראים". רונית מטלון ממשיכה בביקורתה על ארבעת הרומנים וכותבת: "הדמויות הללו ברגע זה של חייהן, צר לקבוע, לא מתפתחות, לא באמת משתנות בדרך פעולתן ובהשקפתן על הפעולה האנושית". אולי גישה זו גרמה לי להפסיק בעיצומה את הקריאה השנייה של חיי השקר של המבוגרים. אבל הקריאה הראשונה - ראויה מאד. חוץ מזה, אני עצמי חי מן הסתם חיים כאלה...
העיתונאים אשמים
ביבי צודק שהוא נגד העיתונות. העתונאים מגלים את האמת.
