האם מדינת ישראל זקוקה למוסד הנשיאות? מה תפקידו של מוסד הנשיאות במציאות הישראלית? מי בכלל צריך נשיא, ומדוע עד כה לא נבחרה נשיאה? הדיון הזה צף ועולה במחזוריות קבועה בחיי הישראלים, כמו השמש הזורחת והלבנה המפציעה, כמו החצב הפורח והשן הראשונה הבוקעת בפי התינוק, כך מסתובב, הולך וחוזר, עובר ושב הדיון הארוך, המייגע והבלתי מסתיים על חשיבות מוסד הנשיאות במדינת ישראל.
נשיא המדינה ראובן ריבלין עומד טרם פרישה מתפקידו הרם. כמו קודמיו, שמעון פרס, משה קצב, יצחק נבון, עייזר ויצמן, חיים הרצוג, זלמן שזר, ויצחק בן צבי, ריבלין הינו פוליטיקאי ששודרג למעמד זה המקנה לו מקום קבורה בבא יומו בחלקת גדולי האומה. שני נשיאים במדינת ישראל הצעירה לא היו פוליטיקאים בדימוס. הנשיא הראשון חיים ויצמן שהיה מנהיג ציוני דגול וכימאי בעל שם והנשיא הרביעי פרופסור אפרים קציר שהיה ביופיזיקאי בעל שם עולמי.
תפקידו של הנשיא במדינת ישראל הינו תפקיד ייצוגי וסמלי. הנשיאים הזכורים לטוב אלו הנשיאים אשר בימי סופה וסער כמו בעתות רוגע ושלווה חיברו את השבטים, עמלו על חיבורים בחברה הישראלית לגווניה, העפילו אל העם במובן ששמו להם למטרה לעודד מצויינות והשגיות מחד ומאידך לחזק ולעודד את אנשי העמל במושבים בעיירות הפיתוח. נשאו נאומים, ביקרו בבסיסי צה"ל, פקדו בתי חללי צה"ל, והפיחו רוח טובה בעם, רוח של תקווה. נשאו נאומים בעלי אופי של מוסר וצדק, חננו את הראויים לחנינה והיו לפניה הסמליים של מדינת ישראל בקרב יהודי הגולה ובקרב מלכים, רוזנים ושועי ארץ.
ראובן ריבלין כמו נשיאים לפניו עמד בעין הסערה הציבורית, דמותו הייתה לצנינים בעיני רבים, חלק ממאמריו היו למשל ולשנינה, בעיני חלקים אחרים נדמה היה הנשיא ריבלין, כמבוגר האחראי, השומר על שומרי הסף, על-אף ניציותו הפוליטית המובהקת כאיש ארץ ישראל השלימה, נהג כבוד רב באוכלוסייה הערבית, הגן עליה ואף עמד לצידה באירועי טרור יהודים.
עם רדתו מהבמה הציבורית של הנשיא ריבלין החלו מועמדים בעיני עצמם במסע בחירות סמוי וגלוי, בורסת השמות עולה מדי יום ביומו, מועמדי סרק לצד מועמדים בעיני עצמם, ראויים יותר ראויים פחות ושני מועמדים שאינם מתבטאים בעניין אך נדמה כי הם בשלישיה הריאלית הראשונה במרוץ זה. השאלה הקבועה האם יש מקום למוסד הנשיאות, שיש הרואים בו מוסד בזבזני חסר תועלת ויש הרואים בו את הגשר על המים הסוערים של החברה הישראלית, הינו מוסד נחוץ? נדמה ששאלה זו הונחה לעת הזו בקרן זווית ונדחקה מהדיון הציבורי.
לנשיא המדינה שייבחר ממתינה עבודה רבה מאוד, לאחות את הקרעים בעם, לאחד, להרחיב את המכנה המשותף של החברה הישראלית לגווניה, לחבר בין השבטים, להיות הנשיא של כולם, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, בני עיר ובני כפר, מתיישבים על גב ההר ובמרכז הארץ, עולים חדשים ובני הארץ, להאיר את הפינות היפות של ישראל, לצמצם את הפערים בין ישראל הראשונה, השנייה השלישית והתשיעית.
בבורסת השמות להחלפת הנשיא ריבלין בולטים, פרופ' שמעון שטרית, יהודה גליק, עמיר פרץ, יצחק הרצוג, ושני מועמדים על-ידי הציבור אשר טרם הצהירו על כך בפיהם, מרים פרץ, אם הבנים וראש הממשלה בנימין נתניהו. גלריית האישים הזו פרט למרים פרץ היא גלריה של פוליטיקאים בדימוס ובהווה, טוב או רע הציבור יחליט, או הפוליטיקאים בבחירתם.
מדינת ישראל זקוקה לנשיא, כן או לא? אם התשובה היא כן, יהי רצון שתהא זו דמות הרואה את הטוב והיפה שבעם הזה, המחברת ולא מפלגת, לתפארת מדינת ישראל.
