עולם התקשורת, ובמיוחד המושג "עיתונאים", היה אמור להיות נשלט על-ידי מושג אחר, ה"אתיקה", אבל כמובן שזה לא כך בימים שכול איש תקשורת אוהב לדחוף את עמדתו במקום להיות נאמן לעבודתו: סיקור אירועים ופרשנות נטו, ולהיוותר כמה שיותר קרוב למושג "אובייקטיבי". מתוך הכרה מסוימת של התקשורת העולמית, הרי שצר לי לקבוע כי ישראל היא הדיוטה התחתונה של הפיכת המושגים "תקשורת", עיתונאות", "פרשנות" וכו' לריקים מתוכן. יקומו ויאמרו לי כי במדינות טוטאליטריות המצב חמור פי כמה וכמה בעניין עיוותי התקשורת ומגמותיה הסוביקטיביים, אבל טענתי בעניין ששם, במדינות של "מסך הברזל" לשעבר או באלה הדיקטטוריות של היום ידוע היטב כי התקשורת היא מטעם ובלי טעם, אבל ישראל שייכת למדינות המדברות על "תקשורת חופשית" עם "עיתונאים מקצועיים" שהם "פתוחים" ו"מכילים". ברשימת המדינות הללו, עם היומרות הדמוקרטיות האלה, ישראל היא בתחתית של החבית. וכול זאת למה?
אברמובי'ץ כמשל
תגובתו של העיתונאי הוותיק אמנון אברמובי'ץ למה שאירע בפרלמנט הישראלי סביב פסילת ההצבעה הראשונה על הקמת ועדת חקירה בעניין הצוללות מצביעה היטב על המידה בה העיתונאי הישראלי מכור לדעתו האישית ולא בא לספק לצרכן בישראל תקשורת אמיתית, על גבול האובייקטיביות. והרי מר אברמובי'ץ תמך בפרשת הפסילה הזו דווקא בח"כ מיקי זוהר, יו"ר הקואליציה, הרחוק מעמדותיו, ולא במגישת החוק - ח"כ תמר זנדברג, שקרובה לעמדותיו... אבל שתי מילים שפלט (או שבהחלט ייתכן שלא הייתה זו פליטה...) אברמובי'ץ מסגירות את הסובייקטיביות הגסה שלו, שהגיעה למצב שהוא אפילו איננו מסתיר אותה, מעצם קלקלת הנורמות התקשורתית בישראל, עד כדי בושה וחרפה. כאשר פתח הלה את דבריו, בפרשנותו למה שאירע במליאה, והוא עמד להצדיק את טענתו של ח"כ זוהר, הרי שהוא גם הקדים ואמר "בצער רב" והתכוון להסכמתו עם ח"כ זוהר.
בכך הוא הביע, כ"פרשן ערוץ טלויזייה אובייקטיבי", את סלידתו מח"כ זוהר על-רקע ההשקפות של זוהר כפוליטיקאי. בשום מדינה בעולם החופשי לא היה מעז פרשן כלשהו לחוות בגסות כזו את דעתו הרעיונית, כשהיא בכלל לא נדרשת לפרסום אלא מדובר היה בצורך לפרשנות טכנית בלבד. גם המגיש לא הגיב, ואפילו לא ניסה להעמיד את אברמובי'ץ על מקומו, כפי שמגיש היה עושה זאת באירופה, באמריקה ואפילו באסיה ובאפריקה. העובדה שמותר להיות אקטיביסטי בכזו סובייקטיביות עיתונאית היא בעצם הצרה החולה שקבועה בתוך התקשורת הישראלית. ייתכן מאוד שהבעיה הזו גברה מהיום שיותר ויותר עיתונאים חדרו לפוליטיקה הישראלית, ומחליפיהם, בהבינם שהתקשורת היא בעצם ביה"ס לפוליטיקאים עתידיים, עושים בעט ובמיקרופון הציבור ככול העולה על דעתם. וזה חמור ביותר מבחינת אזרחי ישראל שצריכים לצרוך תקשורת הוגנת ומקבלים תקשורת סובייקטיבית שאינה עיתונאית אלא של מלל של פוליטיקאים קטנים מהעתיד. אבל אברמובי'ץ איננו לבד.
ועכשיו לגאולה...
לפני מספר ימים ראיינה גאולה אבן-סער את סיו"ר התנועה האיסלאמית הדרומית בישראל, ח"כ מנסור עבאס, על רצח המורה הצרפתי על-ידי קנאי מוסלמי מצרפת. הגב' אבן-סער פנתה אליו בפרובוקטיביות בשאלה "אתה בטח לא מגנה את הרצח"? זו לא הייתה שאלה עיתונאית אלא התקפה פוליטית נגד מי שמיצג את האיסלאם בישראל, לאחר שהתנועה האיסלאמית הצפונית יצאה מחוץ לחוק. האיש דווקא ענה לה במתינות וגינה את הרצח באופן חד-משמעי. על פנייה של גב' אבן-סער ריחפה עננת הפתעה אמיתית. עד לאיזו דעה קדומה נגד האיסלאם הגיעו המגישים בטלוויזיה "הממלכתית" של ישראל?! שאלה כזו לא הייתה המראיינת הזו מעיזה להציג לאריה דרעי לאחר הרצח הנפשע של הנערה בנקי על-ידי שליסל החרדי. אפילו לאחמד טיבי או לחנין זועבי היא לא הייתה מפנה שאלה כזו לאחר פיגוע פלשתיני. אם שאלה כזו הייתה מופנית ליהודי בחו"ל - על-ידי התקשורת נכרית, לאחר שריפת הנער הפלשתיני בכפר דומה, הייתה עולה זעקה של "תקשורת אנטישמית", מצד חוגים יהודיים ולא יהודיים גם יחד. אבל אצל גב' אבן-סער, כשמדובר באיסלאם, הכל מותר למרות שח"כי התנועה האיסלאמית ידועים כמתונים בהתבטאויותיהם הפוליטיות, מכול ח"כי "הרשימה הערבית המשותפת". ובכלל, כשגדעון סער הוא ח"כ עם אופציה לשר עדיין נשאלת שאלת האתיקה על גב' אבן-סער, כמגישת חדשות מרכזית בערוץ ה"ממלכתי" היחיד של ישראל".
ימין ושמאל רק חול וחול
גם עיתונאיי הימין, בעקבות חבריהם מהשמאל והמרכז, אינם מתביישים לנהוג בחוסר אתיקה ווולגריות פוליטית. כך למשל "ערוץ 20" איננו כלל וכלל "ערוץ מסורתי" שיושב על "המשבצת הדתית". זהו ערוץ לאומני ימני, קיצוני וחילוני בעיקר עם כאלה שבזכות המסך הקטן יכולים להיקרא "עיתונאים", למרות שמעולם חלק מהם כלל לא הכינו כתבת תחקיר אחת או לא כתבו מאמר דעה רציני. חלק מאותם "עיתונאים" ו"פרשנים" בערוץ הזה הם בכלל "תגרני שוק" במסכה קולנית שרק הצעקות שלהם הן מדד לרמתם האמיתית. הם הפכו לנאמני הפוליטיקאים מימין יותר מח"כי הימין עצמם והם אינם מחסירים שום הזדמנות לרקד סביב נתניהו ובני משפחתו. המראיינים והמראיינות בערוץ הזה משתלחים בכול מרואיין שאיננו ממקבלי דעתם. וכך גם נוהגים עיתונאים ימנים המשתלבים ב"ערוצי הציבור הכללים". למולם, ברדיו, קיימים מראיינים - מימין ומשמאל, שכול הראיון עימם הוא בבחינת השפלת המרואיין בבוטות, ועל-ידי ניבול פה. נתן זהבי הוא "הדובדבן" שבקצפת החמוצה הזו ומשנהו הוא עו"ד יורם שפטל. במדינות אחרות מראיינים ומגישי תוכניות כמותם היו מזמן נזרקים מתפקידם ואף ערוץ מתחרה לא היה מקבל אותם חילופית. אבל אצלנו מסתבר שבתקשורת מערכת הבחירות איננה פעם בכמה שנים אלא שהיא יומית, כדי להפוך תקשורתנים אגרסיביים לפוליטיקאים זולים.
