פרשת השבוע לך לך (המקאם צבא)

אֱמוּנָה וּתְבוּנָה

יֶשׁ וְהַנֶּעֱדַר אֱמוּנָה נֶעֱדַר גָּם תְּבוּנָה

דַי לַחֲזוֹת בְּחִלּוּפֵי יוֹם וָלֵיל וּבַתְּכוּנָה

מִיָּד יָדַע אַבְרָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא וְיֵשׁ נִבְרָא

כֹּל שֶׁדָּרוּשׁ אֱמוּנָה וּתְבוּנָה וְזֶה שֶׁקָרָה

לֶךְ לְךָ מְאַרְצְךָ וּמִּמּוֹלַדְתְּךָ וּרַחק מִתָּפֶל

לֶךְ אֶל אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ תּוֹכַל אֱמוּנָה לְחוֹלֵל

וְלִהְיוֹת אוֹר לַגּוֹיִים וּלְיַדְּעַם אֲשֶׁר אִתְּךָ

אֶעֱשֶׂה לְךָ לְמַעַנְךָ וּלְהָנָאַתְךָ וְגָם לְבֵיתְךָ

וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם מָה טוֹמֵן לוֹ הֶעָתִיד

שֶׁיִּהְיֶה לְאָב הָמוֹן גּוֹיִים וְעוֹד יַעֲמִיד

עַם שֶׁבְּרָאוֹ ה' עוֹד בִּיצִירַת בְּרֵאשִׁית

כִּי כֹה קָבַע ה' בַּבְרִיאָה כְּיַעַד וְתַכְלִית

מִכָּאן וָאֵילָךְ רֵאשׁית צְמִיַחת יִשְׂרָאֵל

מִכָּאן וָאֵילָךְ זֶה שֶׁאֱלֹהִים בָּרָא וְחוֹלֵל

עַל זֹאת יִשְׂרָאֵל מוֹדֶה וּמְשַׁבֵּחַ וּמְהַלֵּל

וּלְאַחֲוַת עַמִּים יוֹם יוֹם יִשְׂרָאֵל מְיָחֵל

אב המון גויים ונברכו בך כל משפחות העמים

"אב המון גויים" כלומר אבי כל העמים, כולל ישראל כאחד מן העמים שנולדו לאברהם מבניו ומצאצאיהם. לא בכדי בימינו אלה נחתמה ברית בין האמיריות וּבַחְרֶין לבין ישראל ברית שכונתה בפי שני הצדדים "ברית אברהם" (معاهدة ابراهيم), יען כי כך ברכו אלוהים כשנימול: ולא יקרא את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך" (יז/ה), בין הוא אבי צאצאי ישמעאל בנו שנולד לו מהגר. אנו עתידים לקרוא כי אברהם נתן את כל אש לו ויצחק ואת צאצאי שלח מעל יצחק בנו בעודנו חי קֶדְמָה אל ארץ קֶדֶם אל ארץ שׁוּר זה היה מקום מושבם של בני ישמעאל - מחוילה עד שור אשר על פני מצרים. לא בכדי אנשי המדבר (שבשפת ימינו מכונים בדווים) בשפה הערבית البدو (אל בדו או אל ערב) ומקומות מושבם נקראים الباديه (המדבר). התפתחות ישיבת הקבע של הבדווים - אִל עָרָבּ - במקום קבוע במרוצת השנים נקבע לפי המצא מקורות מים-מעינות נובעים בלתי פוסקים. לא בכדי הארץ אשר שם הופיע מוחמד "נביאם" היה ב"אל מַכָּה ובאל "מדינה" שבמרוצת הדורות נהיו ערים מקודשות לערבים, והמרחב שבו נמצאו נקרא אַרְד אל "עָרָב" וכיון שמנהיגם נקרא סעיד משבט אל סועוד, קבל מקום זה השם הנפוץ בעברית: "ערב אל סעודית" שם נמצאו מים וצמחיה, שעשו את המקום ישוב קבע. מכאן יצאה גם בשורת האיסלאם על-ידי מוחמד וָּעַשְׁרַת אַצְחָאבָהּ (עֲשֶׂרֶת חֲבֵרָיו) שכתבו את הקוראן כי מוחמד היה אנלפבית (לקוח ממקורות האיסלאם). מוחמד וחבריו שמעו דברי התורה מחכמי יהודי ח'יבר ואף כתבו דברי חכמים אלה בקוראן תוך שיבוש דברי התורה כי אלה נשמעו על-ידי מוחמד וחבריו בעל פה מפי שרידי שבטי ישראל שנשארו יהודי ח'ייבר (ערבית: خيبر), הוא שם של נווה מדבר אשר נמצא כ-150 ק"מ מצפון לאל-מדינה בערב הסעודית, שם ישבו שבטים יהודיים במשך שנים רבות,גם בתקופת מוחמד ייתכן כי אלה שרידי שנים וחצי השבטים שנשארו במדין עוד בימי יהושע. על מקורות הַקֻרְאָן (שנקרא בעברית "הַמִּקְרָא") נאמר בו כך: אכן כבר ניתן למשה ספר כהדרכה וחסד וספר זה (הכונה לקוראן) מאשר בשפה את האמור בספר משה - היא התורה (פסוק מס' 11 בְּשׂורָה מס' 46 - החולות המנודדים). ואמנם הנביא מוחמד קִבֵּל בעצמו וְחִיֵּב את בני עמו לְקַבֶּל את האמונה באל אחד, בטל את עבודות האלילים ששלטה בקרב שבטי הבדווים. זה מחזיר אותנו אל אברהם אשר תהה אחר המתרחש סביבו ועקב כך הגיע להרהור ותמיהה בדבר קיום "אלוהים" בלתי נראה ובלתי נודע שתופעות טבע אלו גם מתוארות כך על-ידי דוד המלך בתהלים: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ,יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה-דָּעַת, אֵין-אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם, בְּכָל-הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם-אֹהֶל בָּהֶם (תהלים י"ט). לא בכדי עמי המדבר המבקשים כיום קרבת ישראל וחתמו ויחתמו ברית אתה, מקורו באמונתם שאיננה מקבלת ביטוי בפומבי, כי אלוהים נתן לעם ישראל את ארץ כנען, ואתם יעשו ברית וכי הפולשים לארץ הם נודים, חורנים, צ'רקסים ושרידי הצלבנים וכי מעולם לא הייתה להם זיקה לארץ זו, וכי המקום הקדוש הבלעדי של האיסלאם הוא מכה ומדינה, ואין כל קשר לבית המקדש (בית אל מקדס) ולירושלים לאיסלאם לא כל שכן לפולשים - פְּלִשְׁתִּים אלה.

ירידת אברם מן הארץ אליה הוא נשלח

למרות שלארץ כנען שלח אדון עולם את אברם לגור בה. והבטיח לו: לזרעך אתן את הארץ הזאת, קם אברהם, כאשר היה רעב בארץ שנתנו לו ולזרעו אחריו עם פמליתו, תר בארץ לארכה ולרחבה הלוך ונסוע הנגבה (יב/ט) לא מצא מזון: וירד אברם מצרימה לגור שם (יב/י). זה לא נשמע טוב, קודם אומר לו הקב"ה לך לך מארצך מביא אותו לארץ נחלתו, ועכשיו משיאו על-ידי הרעב לצאת מן הארץ ברשותו של הקב"ה. על זה אמרו חכמינו ז"ל: אברהם עומד להתנסות בעשרה נסיונות, שבכולם יעמוד. הנסיון הראשון היה: בהוציא אותו הקב"ה מארצו וממולדתו ומבית אביו והנה הנסיון השני היה: דוקא בעזבו את הארץ אשר אליה נשלח ובירידה למצרים לגור שם עם שרה אשתו ופמליתו. זה היה בבחינת כשלון מצד אברהם וחכמי התורה מונים שני כשלונות לאברהם האחד ברדתו מצרימה, כי לא עמד במצב הרעב בארץ, והשני בלמדו שרה לאמר דבר שקר לפרעה. הרמב"ן מגדולי הפרשנים התעכב על כשלון אברהם בעניין הגר המצרית שכנראה הובאה אתו בשובו ממצרים, שבלחץ שרה גרש אותה, למדבר עם בנה ישמעאל. לעומת זאת מעלה לנו התורה, גדולתו של אברהם בעניין סדום ועמורה למען הצדק האנושי. הרמב"ן שהגדיל בהעצמת אבות הָאֻמָּה, לא נמנע מלומר דברים נוקבים בעניין הירידה מן הארץ בשעת קֹשִׁי (כירידת אברהם עם שרה למצרים) וכתב כך: ודע כי אברהם אבינו חָטָא חֵטְא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, היה חיב לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו ואת אשר לו, כי יש באלוהים כוח לעזור ולהציל. מוסר השכל הוא שגם אם יש מצב קשה בארץ צריך לעשות לשנותו לטובה ולא לרדת מן הארץ שאחרים יעשו את המלאכה בעבור היורד, אשר מרחוק יציג עצמו כישראלי ולוחם למענה.

על עקרונות האמונה באל אחד קם ישראל

כל הרועה בשדות זרים כדי למצוא סוד הכח הַמְקַיֵּם את העולם בכל תהפוכות הזמן טועה. כי התורה לא משאירה חלל ריק ממנו ניתן לדעת קיומו של הקב"ה העושה זאת. אלא אחדות העם אינה כאחדות האמונה או באחדות החשיבה, כמו נסה לכפות הקומיניזם על העולם ונכשל. אחדות ישראל כעם התחילה באמונה בבורא עולם, ועתיד הוא לקבל "התורה" שמכילה תשתית החוקים והמשפטים לעשית צדק ושויון בין בני האדם (זה שהבדיל דור אברהם מדור המבול, דור הַפְלָגָה). בדור אברהם חוש הצדק, טֹהַר הַמִּדּוֹת, וכִּבּוּד זכויות הזולת אזרח גר או תושב, היה מופתח. ואלה נמנו במעלות אברהם ששתלם בעם ישראל לקיום עד. ראה אברהם מעשה עולה קם: וַיֵּחָלֵק (רדף אותם בשני ראשים) עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק (יד/מז). אברהם גם שָׂנָה מתנות ולא לקח לעצמו אם מחוט ועד שרוך נעל. ברדפו אחר השלום ובעשותו שלום. עליו נאמר: איש תמים עם אלוהיו-איש שָׁלֵם, וכך הוא נראה בעיני בְּנֵי חֵת בקריית ארבע-היא חברון שכנוהו: נשיא אלוהים אתה בתוכנו (חיי שרה כג/ו). כך נהג עם לוט בן אחיו ויאמר אברם ללוט אל-נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו. הציע לו להפרד מחשש מריבה: אם הַשְּמֹאל וְאֵימִינָה ואם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה (יג/ח,ט). נקט בפתרון, ויחלוקו, נכונה גם עם צאצאי ישמעאל. טוב לזכור כי כך נהגנו גם בחידוש קוממיות ישראל בימינו ויחלוקו, לפי הפתגם הערבי העממי: אִבְעֶד עַן אִשְׁ-שַׁר וּעַ'נִּי לוֹ. - ابعدعن الشر وغني له - דהיינו: רְחַק מרע (מְרִיב) ושיר לו, כי אינך שותף לריב וכך הפתגם בעברית חרוזה: "רחק מצרה ומהר, תשמח ולא תצטער" צאצאי ישמעאל התכחשו לְצַוָּאַת אברהם אבי יצחק ואבי ישמעאל שנאמר: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים (הכונה לבני קטורה היא הגר) נתן מַתָנֹת וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קֵדְמָה (מזרחה למדבר) אל ארץ קדם (חיי שרה כה/ה,ו). ברם צאצאי ישמעאל בחרו שוב לנהוג מנהג אנשי המבול "חמס" ושנאת ישראל ומתחלפים בזהויות כגון חזבאללא - מפלגת אלוהים (נכון יותר חִזִבּ-אִשַׁיְטָאן) מצפון ובצדם תֻּרְכְּמָנִים-עֻתְ'מָנִים והרחק מדרום מערב צאצאי פרס ומדי, שכלם מתכחשים לדברי נביאם שקבע כי ארץ כנען ניתנה לישראל ולא היה מעולם עם פלשטיני היו פְּלִשְׁתִּים כשם שהיו כנענים, אלא שאלוהים הוא אללא נתן ארצם לישראל כי הוא אדון כל הארץ הו א יצרה והוא בראה והוא נתנה למי שחפץ לתתה. וכך קמו והיו ארצות, עמים ומדינות. אלוהים שם את ישראל במקום בו חפץ לשכנן, והודיע דברו זה לכל באי עולם ולאלה הפולשים מאי שם.

לֹא נִלְמַד פִּתְגָּם עֲרָבִי יָדוּעַ לְכֻלֵּא עַלְמָא

כִּי הַבָּא לְהִתְאָרֵחַ לֹא קוֹבֵעַ מַדּוּעַ וְלָמָה

לֹא יְהֵא נוֹהֵג מִנְהָג כֶּלֶב שֶׁבָּא לוֹ מִלְּבַר

לְגָרֵשׁ אַרְיֶה מִתְּחוּמוֹ שֶׁנוֹעַד לוֹ זֶה מִכְּבָר¹

כֹּל שֶׁצָרִיךְ לְהַכִּיר אֱמֶת כְּתוּבָה אֵי שָׁם

שֶׁהִכִּירוּ בָּהּ נָבִיא חָכָם מְלֻמַד וְגָם הַתָּם

כִּי אַבְרָהָם אַב הָמוֹן גּוֹיִים עַמֶּנוּ גָּם עַמָּם

לֹא בִּכְדִּי שַׂם בְּרִית וְסִמָּן וּלְקֶדֶם שִׁלְּחַם.