בהנחה שג'ו ביידן מנצח: עדיין צריך לתקן את הנזקים

זה עוד לא נגמר – לא רק מבחינת תוצאות הבחירות הנוכחיות, למרות שלפי כל הסימנים ג'ו ביידן עומד לנצח, אלא גם ובעיקר מבחינת היום שאחריהן. גם אם דונלד טראמפ יפסיד, יקח זמן רב לתקן את הנזק שהוא גרם לארה"ב – ובהחלט ייתכן שהוא ואנשיו ימשיכו לגרום נזק גם מחוץ לבית הלבן. בימים האחרונים התנהל טראמפ בצורה שאיש לא היה מעלה על דעתו במדינה דמוקרטית כלשהו, ודאי שלא בארה"ב. הנשיא המכהן טען, ללא כל ראיה, שקיים קשר נרחב שמטרתו לזייף לרעתו את תוצאות הבחירות. הנשיא המכהן הכפיש את יושרם של מאות נבחרים ומתנדבים, כולל מאנשי מפלגתו-שלו; המושל, מזכיר המדינה והתובע הכללי בג'ורג'יה הם רפובליקנים. הנשיא המכהן טען, כי התוצאות המסתמנות אינן חוקיות משום שהן לרעתו. ומעל הכל: הנשיא המכהן דרש להפסיק את ספירת הקולות בנקודה בה היה לו יתרון. כל זה קרה בשידור חי, מפיו של הנשיא המכהן ובצורה המפורשת ביותר. אין ערעור חמור מזה על יסודות השיטה הדמוקרטית. ודאי: אם יש זיופים – הם חייבים להיחשף ומבצעיהם חייבים להישלח לכלא. ודאי: אם יש אי-סדרים – חייבים לתקן אותם מיד. ודאי: אם קיימים ספקות לגבי התוצאות – חייבים לברר אותם בהליך הקבוע בחוק. אבל טראמפ, שטען במשך חודשים שההצבעה בדואר תוביל לזיופי ענק, לא סיפק מעולם ולו בדל ראיה לזיוף אחד – לא לפני הבחירות, לא במהלכן ולא אחריהן. מבחינתו ומבחינת עשרות מיליוני התומכים, אין צורך בראיות; די בכך שהנשיא אומר זאת. ריצ'רד ניקסון טען, ש"אם הנשיא עושה את זה, זה לא יכול להיות בלתי חוקי". הגישה של טראמפ היא, שאם הנשיא אומר את זה – זה לא יכול להיות שקר. וזה מפיו של אדם ששיקר 15 פעמים ביום מאז שנכנס לתפקידו. במצב הזה, התרחיש בו טראמפ מסרב להעביר את השלטון בצורה מסודרת, נראה סביר בהחלט; הוא נמנע במפורש מלהבטיח שיקבל את התוצאות ויבצע העברה כמקובל. אפילו תרחיש האימה הבדיוני של נשיא המסרב פיזית לפנות את הבית הלבן, שוב אינו נראה מופרע ומופרך. וגם אם טראמפ ילך, ניתן לצפות שהוא ותומכיו ימשיכו להרעיל את האווירה ולחתור תחת עצם הלגיטימיות של ממשל ביידן. עם קרוב ל-70 מיליון תומכים, ובהם אנשי ימין קיצוני חמושים (ראו את התמונה כאן: תומכי טראמפ ליד מרכז ספירת הקולות בעיר פניקס), זה לא רק מסוכן; זה מפחיד.

יש להבחין בין שמרנות אידיאולוגית לבין הטראמפיזם. כמחצית מן האמריקנים הם שמרנים ותומכי המפלגה הרפובליקנית. זה ניכר גם בבחירות לנשיאות, גם בבחירות לקונגרס וגם ברמת המדינות, המחוזות והערים. השמרנות הזאת באה לידי ביטוי באמונה דתית, בתפיסות קפיטליסטיות, בהתנגדות להפלות, בהתנגדות להתערבות המדינה בחיי הפרט ועוד. אלו הן תפיסות מקובלות וכמובן לגיטימיות לחלוטין; אם הייתי אמריקני, אין לי ספק שהייתי רפובליקני. טראמפיזם, לעומת זאת, הוא אופורטוניזם; או תפיסת טרמפ. דונלד טראמפ היה דמוקרט, היה עצמאי ולבסוף רץ ונבחר כרפובליקני. אין לו אמונות אידיאולוגיות; הוא מאמין רק בכסף ובכוח, והאלוהים היחיד שלו הוא דונלד טראמפ. הוא אימץ את ההקצנה ככלי נשק והעמיק אותה כטקטיקה. טראמפ איננו שמרן; הוא מאמץ תפיסות שמרניות משום שהן משרתות אותו. שמרן הולך לכנסייה יותר מאשר פעם בשנה, שמרן אינו מתחתן שלוש פעמים ומנהל רומנים אין-ספור, שמרן אינו מנבל את פיו ללא הרף, שמרן איננו פוגע בבריתות הבינלאומיות של ארה"ב. השמרנות איננה מזוהה עם קיצוניות, כשם שהליברליזם אינו מזוהה עם קיצוניות. הבעיה היא, שבכל חברה ובכל קבוצה יש קיצוניים; הבעיה של הפוליטיקה האמריקנית היא, שקיומן של שתי מפלגות בלבד גורם לכך שהן יקצינו כדי לחדד את ההבדלים ביניהן. טראמפ עשה הכל כדי להעמיק את ההקצנה ועל כפיה נכנס לבית הלבן. טראמפ פונה לרגשות הפחד, השנאה, התיעוב. הוא לכאורה מדבר בעד ארה"ב, אבל למעשה הוא מדבר נגד – נגד סין, נגד נאט"ו, נגד קוריאה הצפונית, נגד אירן, נגד הסכמי הסחר, נגד ארגון הבריאות העולמי, נגד הסכמי איכות הסביבה; נגד ג'ו ביידן, נגד ברק אובמה, נגד ננסי פלוסי, נגד צ'אק שומר, נגד הילרי קלינטון, נגד אנתוני פאוצ'י, נגד ג'ים קומי, נגד ג'ון בולטון, נגד ג'ים מאטיס, נגד רקס טילרסון. רק מי שמשרת את טראמפ ורק מי שנאמן לו, זוכה למילים חיובית – ורק כל עוד הוא משרת את טראמפ וכל עוד הוא נאמן לו. השאלה הגדולה היא, האם הטראמפיזם ייעלם עם טראמפ. קודם כל, גם אם טראמפ יפסיד, הוא לא בהכרח יישב בשקט באחוזת מאר-א-לאגו; הוא כל כך ממורמר, כל כך נרקיסיסט, כל כך מתבכיין – עד שסביר להניח שנשמע אותו עוד הרבה זמן. כבר מדברים על הרעיון שהוא ירוץ שוב ב-2024 (למרות שיהיה בן 80), ואל תתפלאו אם איוונקה טראמפ וג'ארד קושניר יישארו בפוליטיקה. שנית, וזה העיקר: עלולים להימצא מספיק רפובליקנים שיאמרו, שבסך-הכל הטראמפיזם עבד. השקרים וההפחדות הביאו את טראמפ לבית הלבן לארבע שנים וכמעט השאירו אותו בו לעוד ארבע שנים – אז כנראה יש בזה משהו, ולכן צריך להמשיך בדרך זו. עוד יש להבין, כי טראמפ גרם נזק שיהיה קשה מאוד לתקן. הוא רמס בצורה שיטתית כל נורמה התנהגותית ואתית, הוא ביזה יומם ולילה את משרת נשיא ארה"ב, הוא פגע שוב ושוב באמינותה של ארה"ב בעולם, הוא טשטש לחלוטין את הגבול שבין אמת לשקר, הוא הפך את גסות הרוח והלשון למקובלות. כל זה מכרסם בצורה עמוקה וקשה בחברה האמריקנית, במערכת הפוליטית שלה ובמעמדה הבינלאומי. מאחר שמדובר בעבודת הרס, ברור שהשיקום יהיה הרבה יותר ארוך – אם בכלל ניתן יהיה לבצעו בשלמות.

הרפובליקנים כנראה ישמרו על השליטה בסנאט (אם כי יש שני מירוצי הכרעה בג'ורג'יה בחודש ינואר) ויצמצמו את הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים. זה אומר, כפי שכבר ציינתי, שיש בארה"ב תנועה שמרנית חזקה שמגיע לה להישמע ולהשתתף בצורה משמעותית בשלטון. יש אף הטוענים, כי ההרגל האמריקני לחלק את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת בין שתי המפלגות, איננו בהכרח גורם לשיתוק אלא מחייב להגיע להסכמות רחבות בסוגיות המרכזיות. זה נכון בזמנים כתיקונם; אנחנו לא חיים בזמנים כאלה. כאמור, ההקצנה היא שם המשחק בפוליטיקה האמריקנית, ואם טראמפ ותומכיו ימשיכו להרעיל את האווירה – הרפובליקנים בסנאט בוודאי יקדישו את מירב זמנם למרר את חייו של ג'ו ביידן ולמנוע ממנו למשול. מיץ' מקונל, שימשיך להיות מנהיג הרוב, עשה את זה היטב כאשר ברק אובמה היה הנשיא וביידן היה סגנו. זהו כמובן תפקידה של האופוזיציה, אבל בגבולות ההיגיון וההגינות. לא צריך להצביע אוטומטית נגד הממשל של המפלגה השנייה, בוודאי שלא כאשר מדובר בשעת חירום. כדאי לזכור, שלמחרת הבחירות חצתה ארה"ב לראשונה את הרף של 100,000 חולי קורונה חדשים ביממה, והמשק האמריקני משווע לסיוע שהמפלגות לא הצליחו להסכים עליו לפני הבחירות. השאלה הגדולה היא כיצד ינהגו הרפובליקנים, כולל מי שכבר חושבים על התמודדות לנשיאות ב-2024. בארבע השנים האחרונות הם נכשלו בכך שאפשרו לנשיא מסוכן ומושחת להשתלט עליהם. הסנאט, ובמיוחד הרוב הרפובליקני, הוא זה שהיה חייב לרסן את טראמפ; זהו עקרון "האיזונים והבלמים" שבבסיס השיטה האמריקנית. היו אלו הסנאטורים הרפובליקנים שב-1974 הכריחו את ניקסון להתפטר משום שסירבו לתמוך בו. מעשיו של טראמפ בפרשת אוקראינה היו חמורים בהרבה משל ניקסון בווטרגייט, ובכל זאת – הרפובליקנים התייצבו מאחוריו כמעט כאיש אחד. בנקודה הקריטית הזאת, הם נכשלו והמערכת נכשלה, בניגוד להצלחתם בווטרגייט. האם זה ישתנה עכשיו, לפחות חלקית? שאלה קשה. אם מותר לדמיין בקול, תארו לעצמכם שג'ו ביידן היה מציע תפקידים בממשלו לסוזן קולינס ומיט רומני – הסנאטורים הרפובליקנים המתונים שיצאו נגד טראמפ. זה היה מהווה מסר כפול: אחדות לאומית, ואיתות לרפובליקנים שיש להם חלופה לארבע שנים של אופוזיציה ממורמרת. אבל באווירה עליה דיברנו עליה, וכאשר לביידן יש קיצוניים משלו (ברני סנדרס, אליזבת וורן ואחרים), גם הוא לא יכול להושיט יד של ממש לצד השני. לכן, הפלגנות הקיצונית תמשיך להגדיר את הפוליטיקה האמריקנית.

למרות כל אלו, ברור שניצחון אפשרי של ביידן הוא הרבה-הרבה-הרבה יותר טוב מאשר ניצחון של טראמפ. הסברתי בשבוע שעבר באריכות מדוע טראמפ חייב ללכת; קחו את אותם דברים, תהפכו אותם ותבינו מדוע ביידן חייב לבוא. באיזשהו מקום, הציפיות שלנו הולכות ויורדות: פעם רצינו מנהיג מוכשר, אחר כך התפשרנו על מנהיג ישר, היום אנחנו מסתפקים במנהיג שפוי. ביידן הוא כל השלושה, בניגוד להכפשות חסרות ההוכחות שהטיחו בו טראמפ ואנשיו. יש כמה דברים שישתנו כבר ב-20 בינואר, אם אכן ביידן יושבע לנשיא באותו יום. חסל סדר ציוצים גחמניים. חסל סדר עלבונות אישיים. חסל סדר שליפות מן המותן. חסל סדר תיאוריות קונספירציה. חזרה למכובדות. חזרה להיגיון. חזרה להקשבה למומחים. חזרה לקבלת החלטות מסודרת. שוב לא יהיה צורך לשאול האם בחדר הסגלגל יושב אדם כשיר. שוב לא תעלה השאלה – האמיתית – האם נשיא ארה"ב שפוי, או לכל הפחות האם הוא מתנהל בצורה שפויה. בקיצור: כל מה שעד לפני ארבע שנים היה מובן מאליו, יחזור להיות המציאות. זה בטווח הקצר, וזה כמובן נהדר. האם זה יחזיק מעמד? ג'ו ביידן הוא אדם מתון ומכובד בן 76, ובגיל הזה לא משתנים. לכן, כל עוד זה תלוי בו – המכובדות וההגינות יחזרו לשיח הפוליטי בארה"ב; ראו את התנהלותו בשני העימותים עם טראמפ. אבל ביידן אינו חי בבועה משלו, יש לו קיצוניים במפלגה הדמוקרטית ויהיו לו מאבקים משמעותיים עם הרפובליקנים בקונגרס. לכן, נאלץ כנראה להסתפק בכך שלפחות החדר הסגלגל יישמע כמו שאמורה להישמע לשכתו של נשיא ארה"ב.

בשבוע שעבר גם הסברתי, מדוע ההסתכלות על טראמפ במשקפיים ישראליות בלבד היא שגויה – בעיקר משום שכאשר נשיא ארה"ב מערער את כל המערכת העולמית ומסייע לאויביה של ארה"ב, זה רע לישראל. באופן טבעי, יש בישראל חששות מפני ממשלו של ביידן – גם משום שהיה סגנו של ברק אובמה, שהיחסים עימו היו בעייתיים, וגם בשל הנטייה שמאלה של רבים במפלגתו, הכוללת לכל הפחות ניטראליות כלפי ישראל אם לא עוינות נגדה. לחשש הזה יש על מה להתבסס, גם משום שבנימין נתניהו שם את כל הביצים בסל הרפובליקני בשנים האחרונות. חייבים לומר, שהיחסים שיצר נתניהו עם טראמפ ודאי סייעו להישגים רבים: ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל, ההכרה בריבונות הישראלית בגולן, ההגנה הנמרצת על ישראל במוסדות בינלאומיים, ההסכמים עם מדינות המפרץ. כעת מדובר ככל הנראה בממשל אחר, ואיתו חייבים להסתדר היטב; זהו אינטרס קיומי שלנו. ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, וכמוהו קאמלה האריס (שגם נשואה ליהודי). כדאי לזכור, שבשלהי ממשל אובמה חתמה ישראל על הסכם לסיוע ביטחוני אמריקני נדיב וממושך. נניח שביידן ירצה לחזור למו"מ עם אירן; הוא אומר במפורש שמטרתו תהיה להביא את אירן לעמוד בהתחייבויותיה ולאחר מכן להשיג הסכם משופר. נניח שביידן ירצה לחזור לדון בסכסוך הישראלי-פלשתיני; גם לנו צריך להיות אינטרס לכל הפחות בניהול הסכסוך, כדי למנוע עוד מעגל דמים. אצל ביידן לא יהיו הבנה וסובלנות כלפי גזענות, שהאנטישמיות היא חלק בלתי נפרד ממנה. והעיקר: תחת ביידן תחזור ארה"ב להנהיג את העולם, ואנחנו הרי נמצאים בצד שלה. עוד נקודה שכדאי לשים לב אליה: אם ביידן יפסיד, קרוב לוודאי שהמועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-2024 יהיה מן האגף השמאלי-קיצוני של המפלגה. הדמוקרטים יאמרו בהיגיון: ניסינו אדם מתון ומנוסה, וזה לא עבד מול הקיצוניות והטירוף של טראמפ; if you can't beat them, join them ונביא טראמפ משלנו. וזה בוודאי יהיה רע מאוד לישראל.

השבוע שוב ניתנה הוכחה לכשלונה של שיטת האלקטורים, גם אם היא מובילה את ג'ו ביידן לבית הלבן. העובדה שביידן גבר על טראמפ בהפרש של 3 מיליון קולות, היא חסרת חשיבות; ביממות האחרונות דיברנו על 665 קולות כאן, 11,438 קולות שם. וזה במערכת בחירות בה הצביעו 145 מיליון אזרחים. אין שום סיבה, 244 שנים אחרי הקמתה של ארה"ב, להמשיך לדבוק במערכת שנוצרה במאה ה-18 כדי לתת מענה לשתי סוגיות: מניעת דיקטטורה נוסח ג'ורג' השלישי ומציאת פשרה בין המושבות הגדולות לקטנות. יש הרבה מאוד היגיון בניהול המקומי של המדינות, המחוזות והערים – בוודאי במדינת ענק כמו ארה"ב. אפשר גם להבין את החלוקה של הקונגרס לשני בתים: סנאט שוויוני ובית נבחרים ביחס למספר התושבים. כך ניתן להבטיח שהאינטרסים של כל המדינות יובאו בחשבון. אבל תפקידו המרכזי של הנשיא הוא לטפל בסוגיות הלאומיות: ביטחון, תקציב, יחסי חוץ, מגיפות. בהקשרים הללו, אין שום חשיבות לשאלה מה האינטרס של תושב ניו-יורק לעומת זה של תושב קליפורניה. האינטרס הוא לאומי, לא מדינתי. לכן, אין שום סיבה שהבחירה תהיה מדינתית ולא לאומית. בחירה לפי מניין הקולות היא לא רק הדרך הדמוקרטית האמיתית היחידה, אלא גם זו שתמנע האשמות שווא על זיופים. גם מי שיקח ברצינות את שקריו של טראמפ על זיופים בג'ורג'יה ומזימות בפנסילבניה, לא יאמין שייתכנו כאלה ברמה לאומית. לקח נוסף, ואני רציני לגמרי: יש לצרף בדיקה נפשית לבדיקת הגופנית השנתית של נשיא ארה"ב. אין לי מושג האם טראמפ סובל ממחלת נפש כלשהי במובן הקליני, וכנראה לאיש אין מושג משום שהוא לא נבדק. מה שברור הוא, שיש לו כמה מאפייני אישיות שהם לכל הפחות מעוררי דאגה: התמקדות בעצמו, חוסר רצון/יכולת להתרכז בעבודתו, שקרנות בלתי פוסקת, התבטאויות מעצימות מחד ומשפילות מאידך. זה מעורר לכל הפחות את שאלת כשירותו לתפקיד נשיא ארה"ב. עד כה איש לא חשב שצריך לבדוק את זה; מעתה זה צריך להיות ברור. ולבסוף: גם ב-2016 וגם ב-2020 עלתה השאלה, כיצד ייתכן שהמעצמה החזקה ביותר בהיסטוריה הצליחה להציב לבחירה רק את דונלד טראמפ, הילרי קלינטון וג'ו ביידן. כיצד ייתכן שהמדינה שהצמיחה 390 חתני פרס נובל ואת היזמים המצליחים ביותר בהיסטוריה, לא מצליחה להעמיד מועמדים מוכשרים יותר וישרים יותר. תשובה חלקית היא, שמדובר בתופעה עולמית: תראו לי מדינה דמוקרטית שבראשה כן עומד מישהו מן הצמרת המדעית, העסקית או האינטלקטואלית שלה. אך דומה שהאמריקנים צריכים לחשוב היטב מה קרה כאן. מדוע אפילו בין הפוליטיקאים, לא מגיעים לצמרת האנשים הטובים ביותר.