מהפך. אם במשך עשרות בשנים שלט השלטון המרכזי שלטון ללא מצרים על מדיניות הבנייה ב-77 ערי ישראל, הרי שבשנים האחרונות התהפכה הקערה על פיה וכל עירייה הפכה להיות "קריית הוותיקן", מדינה בתוך מדינה, המחליטה כראות עיניה לגבי מדיניות הבנייה בכלל והתחדשות עירונית בפרט, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי תמ"א 38.
אם בשנים הראשונות לאחר החלת התמ"א 38, ב-2005, קיבלו רוב העיריות את התuכנית החדשה וראו בה מכשיר מעולה הן לחיזוק רבבות מבנים כנגד רעידות אדמה, שהלא זה היה הייעוד המקורי של התuכנית, מה גם שהיא הפכה להיות מכשיר מצוין לקידום מאות רבות של יחידות דיור בכל עיר ועיר ואפשרות לשדרוג מתחמים ושכונות ותיקות בפרקי זמן קצרים ביחס לתהליכים הממושכים של פינוי בינוי.
אלא מאי? ככל שנקפו השנים, נתקלו יותר ויותר ראשי ערים ב"כאב בטן" שנבע משתי סיבות עיקריות: האחת, התנגדות של תושבים ותיקים רבים שלא כל כך ששו לשנות את המצב vקיים. השנייה, שהייתה קשורה בקשר אמיץ לסיבה הראשונה, העובדה שנוצר בהדרגה מחסור בתשתיות משלימות, כבישים, תיעול וביוב, Uמוסדות ציבור, מה שגרם לראשי הערים לסגת אחורנית ולדרוש תקציבים להשלמת תשתיות אלה.
מסיבות אלה נוצר מהפך של ממש בשנים האחרונות, כשרוב רובם של ראשי הערים, כולל ראשי ערים חדשים שנבחרו בבחירות המוניציפליות של 2018, הפכו למתנגדים מובהקים של התמ"א 38. מתוך הרשימה הארוכה נוכל לציין את כרמל שאמה-הכהן, ראש עירית רמת גן, רן קוניק, ראש עירית גבעתיים, מוטי ששון, ראש עירית חולון, צביקה ברוט, ראש עירית בת ים, מרים פיירברג, ראשת עירית נתניה ועינת קליש-רותם, ראשת עיריית חיפה.
בד בבד, וכתוצאה מהתנגדות ראשי העיריות, גם רוב רובם של היזמים החלו למשוך את ידיהם בהדרגה מהתמ"א. ככלות הכל, גם ב"שנים הטובות" של התוכנית, הם לא בדיוק ליקקו דבש, נזקקו להליכים ממושכים של קבלת היתרים והתמודדות סיזיפית עם דיירים ותיקים, כך שבמקרים רבים החליטו לא ללכת על התוכנית, זאת בשל בהעדר כדאיות כלכלית או שחיקה מצטברת. בשנתיים האחרונות, במיוחד, יותר ויותר יזמים התייאשו לחלוטין.
הסיבה העיקרית ליאוש הזה הינם "כלים שלובים", מחד-גיסא ההתנגדות הגוברת של ראשי ערים ומאידך-גיסא ה"גמגום" של מקבלי ההחלטות בממשלה ובמיוחד מנהל התכנון במשרד הפנים שבמהלך השנתיים האחרונות נקט במדיניות "זיג זג" מובהקת, פסח על שני הסעיפים, תחילה החליט לבטל לחלוטין את התוכנית, אחר כך, כשקמה סערה במטה הדיור הממשלתי, קצב אותה עד 2022, ולאחרונה החזיר אותה שוב, אולם בתנאים דרקוניים שהפכו את התוכנית ללא כלכלית לחלוטין, להוציא אולי מתחמים עם מחירי קרקע גבוהים במיוחד, דוגמת צפון תל אביב או רמת השרון.
לטעמי, כנשיא לשכת הקבלנים, וכמייצג לא רק את מיטב הקבלנים והיזמים, אלא גם את כלל ציבור רוכשי הדירות, אין שום סיבה, דווקא בעת הזאת של משבר כלכלי עמוק ביותר, להניח את התמ"א 38 לפתחן של העיריות והרשויות המקומיות. מדובר במנוע צמיחה של ממש(!) לא רק לשוק הדיור, אלא גם לכלכלת מדינת ישראל ואפשרות כמעט יחידה להגדיל בטווח זמן קצר יחסית את היצע הדיור הדל. בד-בבד מדובר בניצול מיטבי של זכויות מקרקעין ובהשבחה משמעותית של שכונו ותיקות ומתפוררות.
על כן, על ממשלת ישראל ל"יישב את ההדורים" מול כלל העיריות. פתרונות דוגמת הענקת תקציבים לתשתיות משלימות "אינן בשמיים" כלל ועיקר וה"רווח" מהן יהיה גבוה בעשרות מונים יותר מה"ההפסד" שבעצם הענקת תקציבים אלה. בלי יוזמה זאת, נראה שוב התפרצות מחירים ועליה במחירי הדירות.
אנחנו, לשכת הקבלנים, נטה בהחלט שכם לגישור בין השלטון המרכזי לבין המקומי, זאת מכיוון שיש לנו שוק דיור אחד, כלכלה אחת, וכמובן, ארץ אחת עם מיליוני ישראלים שמצפים מכולנו שנביא להם עתיד טוב יותר. ודי לחכימא ברמיזא...
