מסר חבוי מרכזי בקמפיין של ג'ו ביידן היה, שאם דונלד טראמפ יחזור להיות אזרח פרטי – לא יהיה צריך לבזבז זמן ואנרגיה על התנהגותו השערורייתית וההרסנית. חלום יפה, אך יהיה קשה להגשים אותו – סבורה אליסה רוזנברג, בעלת טור לענייני תרבות בוושינגטון פוסט.
טראמפ הוא בעל כישרון מולד להופעות, ובזמן נשיאותו יצא נשכר משינויים מבניים בתחום הבידור שיקשו על כל אדם אחר להתמודד עם הדומיננטיות שלו בתשומת הלב הציבורית. ממשל טראמפ תואר לעיתים כשלוחה של הקריירה שלו בעולם הריאליטי הטלוויזיוני, ובצדק. הסוגה הזאת מיטיבה לתאר את הדרמה, הקטנוניות והשאפתנות שהגדירו את הבית הלבן בארבע השנים האחרונות – כמו גם את חוסר היכולת המוחלט של שוכניו להתמודד עם אתגרים אמיתיים.
חוזקו של טראמפ בלכידת תשומת הלב הציבורית נובע מן האופן בו הוא שואב בצורה יעילה מכמה וכמה מאפיינים של המדיום הטלוויזיוני. ראשית, כמות התוכן עצומה. סדרה טלוויזיונית רגילה כוללת 25-20 פרקים בשנה, וסדרה בכבלים – לכל היותר 12. טראמפ מתפקד יותר כמו אופרת סבון, עם פרק יומי שנמשך הרבה יותר מאשר שעה. כל פוליטיקאי רגיל ומפיק הוליוודי יתקשו להשתוות להיקף הזה.
שנית, יש לו מגוון של פלטפורמות. הוא מצייץ. הוא עורך עצרות. הוא יכול לקבל שעה בפוקס ניוז פשוט בשיחת טלפון. מותגים כמו מארוול ומלחמת הכוכבים מנסים לקבל יותר מזמנם של הצופים באמצעות התפרסות על פני פלטפורמות שונות, אבל הם לעולם לא יגיעו להיקף של טראמפ. האתגר הגדול ביותר לכל מי שירצה לתת חלופה ל"טראמפ שואו" יהיה לא רק לבנות קהל ענק, אלא גם לתת לו תחושה של משמעות.
במהלך ממשל טראמפ התרחבה בצורה דרמטית הכמות של תרבות הפופ שקיבלו הצופים האמריקנים, ובמקביל צנח הרייטינג של הסדרות הפופולריות ביותר. קשה יותר לדעת מה פופולרי וקשה יותר לנהל שיחה תרבותית על נושא אחד, מגמה שהועצמה בידי הקורונה. הימים של "מי ירה בג'יי.אר" התחלפו בפנטזיות של טראמפ על יריות בשדרה החמישית.
הבעיה חמורה בהרבה ברשתות החברתיות, שמטרתן היא להפיל את הגולשים בפח הצרכני עד שהם בקושי מסוגלים להבין זה את זה. מי שרוצה להיות חלק מהשיח התרבותי ההמוני, יכול להיות בטוח למדי ש"טראמפ שואו" הוא הדבר האחד שכולם צופים בו. יותר מכך: הדרך בה מגיבים למופע הזה, הפכה להיות מקור רב-עוצמה של קהילתיות וזהות.
שום סדרה מומצאת אינה יכולה להבטיח לחובביה, שאם יהיו מחויבים מספיק – מסירותם תסייע להציל את העולם. התחושה הזאת של הישג ומשמעות אישיים, הולכת הרבה מעבר לצפייה בקבוצה אהודה זוכה באליפות, או מן הסיפוק שבפענוח הנכון של העלילה. היא הופכת את האוהדים עצמם לדמויות. שום דבר לא יכול להציע את זה, מלבד ה"טראמפ שואו".
להביס את טראמפ מעולם לא היה גורם לו להיעלם, טוענת רוזנברג. נדמה שהדרך היחידה בה הוא יכול להתנחם על הפסדו היא התמודדות חוזרת עם ביידן ב-2024. עד שמישהו או משהו יתחרה עם טראמפ או ימלא את החלל שהוא מותיר אחריו, לא ניתן יהיה באמת לסיים את הפרק הזה בהיסטוריה האמריקנית.
