כאשר בתחילת הספיישל הסופר-מפומפם של "רק בישראל" (יום ו', ערוץ 2) הכריזו ארז טל ואורנה בנאי על גסיסתה של הטלוויזיה, התעורר בי לרגע חשש קל. כאילו, שיט, חשבתי לעצמי, יש מצב שאשכרה אצטרך לחשוב על משהו חכם להגיד על זה? האם יהיה עלי להתמודד עם איזו אמירה (או שמא פסבדו-אמירה), להחליט אם התוכנית חטאה למסר או דווקא הצדיקה את הטיפוס על העץ וכולי וכולי? בכל זאת, שישי בערב, הרהורים לא באים לי בסבבה. אך הישועה לא איחרה להגיע - כעבור עשר דקות כבר היה ברור ששום דבר יוצא דופן לא הולך לקרות כאן. לימור ושמעון ירדו מהעץ ההוא חיש מהר, ובסך-הכל קיבלנו ספיישל חגיגי בטעם של לקט. נחמד, סביר. בלי יותר מדי תוכן. איזו פתיה אני לפעמים.
במתכונתה המתקמבקת, "רק בישראל" היא בעיקר אסופה של "קטעי לא נגענו", כמו שהם קראו לזה אתמול, כאשר הדיאלוגים העדיין-מצחיקים בין בנאי לטל משמשים כקטעי קישור. רגע השיא של התוכנית, ללא כל צל של ספק, היה קטע מ"הראשון בבידור" שבו דודו טופז שאל אשה שנפצעה באותו יום בפיגוע, בצעקות שהיום נראות פסיכוטיות לחלוטין, אם היא מרשה לו לעשות "אחול מניוקי של בידור". וואו. זה באמת רעיון לא רע, לדלות מהארכיונים של ערוץ1 ו-2 את כל הד"ר שרמנים שמסתתרים שם. לא שעורכי התוכנית בחרו קטעים יותר מדי משובחים - מיקי ויעקב מתפקעים מצחוק בזמן דיווח על הפצצות של צבא ארה”ב בעירק; פיל מתיז מים על שלמה ניצן ב"סיבה למסיבה"; חיים יבין, מוטי קירשנבאום ויעקב אחימאיר הצעירים משחקים כדורגל נגד נבחרת הכנסת.
להצדעה לחיים יבין הוקדש חלק נכבד מן התוכנית - והחלק הזה היה מעפן מתחילתו ועד סופו. אין ספק שאפשר היה לעשות משהו מלהיב בהרבה. יבין הוזמן לאולפן כדי לצפות יחד איתנו בקטעי ארכיון בכיכובו ולא נדרש להגיד יותר משתי מילים ברצף. השיעמום המשיך בקליפ חסר מעוף שבו כל מגישי חדשות נשאו כמה מילות ברכה סטנדרטיות לרגל פרישתו של מר טלוויזיה מהגשת "מבט". אבל רגע השפל האמיתי היה פינת "הגנון של שמעון" עם נשים מבוגרות במקום ילדי גן. נו באמת, להתמוגג מחוכמות של זקנים ("חיים, אולי תבוא אצלי") זה ממש זול.
ומה עוד היה לנו שם? מערכון חביב שהזכיר לנו את אפיזודת החייזר-ציפי שביט של טופז, פעמיים מרים טוקאן (איזה מהממת), הרבה פרסומות ופרומו לא מצחיק עם סאונד גרוע ל"נולד לרקוד". וזהו, כך חלפה לה שעה. נראה לכם שהטלוויזיה מתה. יותר נכון, הייתם מתים. היא בסך-הכל קצת עייפה מכל הלידות האלה. רק הביטו בפרומואים המרהיבים, שלא נכללים במניין ה"שש פרסומות וחזרנו". גם עוד שבועיים אתם תשבו באותו מקום ותסתכלו על הפרצוף של צביקה הדר. איש לא מתכוון "לגאול אותנו מייסוריה", כמאמר לימור, של הטלוויזיה הישראלית.
