ישנם חודשים בלוח השנה העברי, וגם האזרחי, המסוגלים לתשועת ישראל, יותר מן האחרים. כזה הוא חודש ניסן שבו נגאלנו מעבדות מצרים, וכזה הוא חודש אייר תש"ח שבו קמה מאפר השואה מדינת היהודים, לאחר כ-1,800 שנות גלות ופורענויות, ובו גם שוחררו בתשכ"ז כל חבלי ארץ ישראל מידי הצר הצורר, ובכללם ערי הקודש ירושלים וחברון. וישנו גם חודש אחר, שגם הוא מסוגל לגאולת ישראל, והוא דווקא קבוע בלוח האזרחי. זהו נובמבר, החודש הנוכחי, שבו הבליחו שתי התגלויות ניסיות מופלאות: בנובמבר 1917 זכה העם היהודי בכתב זכויות בינלאומי ראשון, לגבי בעלותו על מרחבי ארץ ישראל, משני עברי הירדן, למן הים התיכון ועד לגבולות עירק; וכעבור 30 שנה בדיוק, ב-29 בנובמבר 1947, בהסכמה בינלאומית בעצרת האו"ם להקמת מדינה יהודית (ולצידה מדינה ערבית, על השטח שיועד לעם היהודי).
הצהרת בלפור, אותה כינה הראי"ה קוק "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו", והיו שהישוו אותה להכרזת כורש, לשיבת ציון ולהקמת הבית השני, נולדה עקב צירוף נסיבות בינלאומי, שחוללה מלחמת העולם הראשונה, ובראשן קריסת המעצמה העות'מנית, 'האיש החולה של העולם', ששלטה בארץ ישראל 400 שנה והזניחה אותה להיות ארץ ציה וצלמוות. לא מן הנמנע, שלתגלית מדעית אקראית של הכימאי ד"ר חיים ויצמן, אז נשיא הפדרציה הציונית בבריטניה, היה חלק בהנחת התשתית להצהרה. ויצמן הצליח לפתח תהליך חדש וזול לייצור אצטון (שמרכיביו יובאו עד המלחמה מגרמניה, עד שהפכה למדינת אויב), שנדרש לייצור תערובת בערה, קורדיט, שהחליפה את אבק השריפה בפגזים. יתרונה של הקורדיט היה בכך, שצימצמה את התחממות התותחים, מה שאיפשר תדירות ירי גבוהה יותר, וחשוב מכך - בעירת הקורדיט לא יצרה עשן, ולכן לא חשפה את מיקום התותחים. האגדה מספרת כי ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' שאל את ויצמן מה תמורה יבקש על סיועו לבריטניה בשעתה הקשה, והוא השיב: "איני רוצה דבר לעצמי, אלא ארץ בשביל עמי". כך נולדה החלטת הממשלה להעניק לעמו של ויצמן את ההצהרה בחתימת הלורד בלפור.
אבל היה גורם נוסף שעמד מאחורי הצהרת בלפור. הלורד נשוא הפנים היה נוצרי אדוק, שהאמין בצורך ליישם את חזון התנ"ך לשיבת ציון - שובם של היהודים למולדתם. אחייניתו בלאנש דוגדייל, הביוגרפית של בלפור, סיפרה: "בלפור גילה עניין ביהודים ובהיסטוריה שלהם לאורך כל חייו. זה נבע מלימוד הברית הישנה מפי אמו, ומדביקותו במסורת הסקוטית. ככל שהתבגר, הלכו וגדלו הערצתו האינטלקטואלית ואהדתו, לפילוסופיה היהודית ולתרבות היהודית. בעיית היהודים בעולם המודרני, הייתה בעלת חשיבות עצומה בעיניו. הוא דיבר בהתלהבות על כך. בילדותי ספגתי ממנו את הרעיון, שהדת והתרבות הנוצריות חייבות ליהדות חוב שאין לו שיעור, ולמרבה הבושה השיבו לה רעה תחת טובה". הנה כי כן, הנצרות שרדפה באכזריות לא אנושית, זה אלפיים שנה, את העם הנבחר, גילתה לעיתים רגעים של חסד כלפיו.
שחר גאולת ישראל הפציע
שלושים שנה אחר הצהרת בלפור זרח כוכב גאולי נוסף בשמי עולמנו - החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. אלא שהפעם דובר רק על חלק זעיר משטחה של הארץ המובטחת. כיצד קרה שמרבית שטחה של ארץ ישראל נשדד מעם ישראל ב-30 השנים הללו? האחריות העיקרית לכך נופלת על כתפיה של אלביון הצבועה (כינוי בינ"ל לבוגדנות הבריטית האופיינית), שבזדון לב קרעה את עבר הירדן מתחומי הבית היהודי. אלביון המרושעת רוקנה מתוכן את הצהרת בלפור: הגבילה את העלייה וההתיישבות, חימשה בעזות מצח את הערבים, סיפקה להם מודיעין וסיוע צבאי אחר, ואף הקימה לגיון ערבי שנועד לסכל הקמת מדינה יהודית בא"י.
הבוגדנות החלה בגזירות ספר הלבן הראשון, בחתימת שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, ב-1922, שנגס בתחומי הבית הלאומי וצימצמו לשטחי עבר הירדן המערבי בלבד, והסגיר את מרחבי הענק שממזרח לירדן, לידי השושלת ההאשמית שיובאה מחיג'אז הרחוקה; וגם הגביל את העלייה לארץ ישראל בהתנייה, שהעולים היהודים לא ישתלטו על פרנסותיהם של ערביי הארץ. אחריו באו עוד שני ספרים לבנים (1930 ו-1939) שיצרו טבעת חנק סביב היישוב וסיכויי התפתחותו. למרבה הצער אי-אפשר לשלול גם מידי אחינו בני ישראל שבגלויות אירופה, את חלקם באובדן מרבית שטחי הארץ. העם לא שעה לתחנוני המנהיגים הציונים ולא מעט רבנים, שהפצירו ביהודי אירופה לנצל את חלון ההזדמנויות לבריחה בטרם תערוף החרב את ראשו באיבחה חדה. עדיין מהדהדת אי-שם בחלל זעקתו המצמררת של ז'בוטינסקי, באידיש, למען יבינו אותה ההמונים: "יהודים, הצילו את עצמכם".
השואה שקטלה שליש מבני עמנו זירזה את הישגי הנובמבר הבא. העצרת הכללית של האו"ם קיבלה ברוב קולות את החלטתה לחלוקת עבר הירדן המערבי לשתי מדינות ולהעניק ליהודים רק 62% מן השטח. ואף על-פי כן, יצא העם היושב בציון, שרוחו נשתוחחה עקב הטבח הנאצי, בריקודי שמחה ברחובות. הרב הראשי הספרדי הגרב"צ עוזיאל פסק באותו כ"ט בנובמבר ש"שחר גאולת ישראל הפציע", והרב הראשי האשכנזי הגרי"א הרצוג הציע לקבוע את יום י"ז בכסלו, יום החלטת החלוקה, ל"יום הודיה ושמחה לדורות, לקיים בו תפילות הודיה שיכללו אמירת הלל בלא ברכה ואמירת פסוקי 'נשמת'".
אפילו החרדים חרגו ממנהגם שלא לשתף פעולה עם התנועה הציונית, והביעו בדרכם שלהם את שמחתם על החלטת כ"ט בנובמבר. לפי דיווח עיתון הצופה מיום 30 בנובמבר 1947, שיגר שיגר האדמו"ר הישיש מגור רבי אברהם מרדכי אלתר, זקן האדמו"רים בארץ ישראל והנכבד שבהם, את בנו רבי בונים אל הרב הראשי הרצוג, ובפיו המסר הבא, שהוא בעצם ציטוט דבריו של התנא הגדול רבי חייא במסכת ברכות: "כך היא גאולתם של ישראל - קמעא קמעא". לאמור, אנו על סף הגאולה ההולכת ובוקעת קמעא קמעא מתוך החשיכה. קמעא קמעא הוא ביטוי הרווח בציונות הדתית לגבי שלבי גאולת ישראל, המתורגם במילון הציוני: דונם דונם. עם כל חסרונותיו, נובמבר הוא החודש בו החלה האתחלתא של האתחלתא.
