יש שחקנים שבשבילם להיות על במה ולא לדעת מה השורה הבאה שהם אמורים להגיד, מרגיש כמו מוות קטן. יש אחרים שהחיים בבלק אאוט הם כל חייהם. חבורת "
אימפרו אולסטאר" מורכבת מ-10 שחקנים מוכשרים שכבר הופיעו בכמה מופעי אימפרוביזציה מוצלחים כמו "
למה אלפקה, פותחים פה לשפן ועוד. פעם בכמה זמן הם מתאחדים למופע אלתור המשתף את הקהל, התאורן, הפסנתרנית ובקרוב בטח גם אב הבית של תיאטרון צוותא.
האווירה הבלתי פורמלית והדיבור הישיר לקהל, יוצרת בקהל תחושה שהוא נקלע לחזרה גנרלית עם הומור פנימי של חבורה שהוא היה מת להיות חלק ממנה אבל, ככל שהערב מתקדם, ניכר שמדובר בחבורה מגובשת ומקצועית להפליא בעלת משמעת עצמית ובעיקר יכולת ריכוז ואלתור נדירה.
בנוסף, מתברר שגם לבלגן יש סדר וקצב פנימי. אחת לכמה רגעים עולה אחד השחקנים באופן ספונטני ומבקש מהקהל שייתנו לו "מילה עם משמעות". כאשר הוא מקבל את המילה "המשמעותית" - סנונית, הוא אינו מתבלבל ומתחיל לבצע שיר מרגש (באמת) בנושא סנוניות. בשנייה שהוא מסיים, שחקן אחר מגיח לבמה ומתחיל לאלתר איתו סיטואציה יומיומית, עם קונפליקט, דרמה, שיא וקתרזיס. הסצנה מוגשת לקהל בדיוק מרבי, כאילו מדובר בקטע ממחזה ידוע.
חופש מוחלט ניתן גם לפסנתרנית (אדי זיסמן) המלווה את הקטעים ורשאית לנגן את האווירה שהיא בוחרת, לשנות או דווקא להפסיק לנגן בבת אחת. לתאורן (יעקב סאליב) שגם מתפקד כשחקן, ניתנת האפשרות לצעוק הערות מהיציע, לשנות את תגובות השחקנים, או סתם להחשיך את הבמה, רק כי בא לו.
מעבר לאלתור, נדרש כאן כושר דמיון רב, הן מהשחקנים והן מהקהל שמתרגל למצב במהירות. "אימפרו אולסטאר", כמו שם המופע שרץ כבר שנים בארה"ב, וששחקניו הם דרו קארי וחבריו מ"של מי השורה הזאת", היא חוויה מרעננת גם בסתיו ולחלוטין עומדת בסטנדרטים של מופרעות והומור ברמה בינלאומית.
משתתפים:
אילן פופקו, איציק לילך, אלון מרגלית, אלי גלפרין, אמיתי מילוא, אמיתי יעיש, אפרת ארנון, ארז כהנא, הילה די קאסטרו, יהב גל, יובל כהן, מולי שולמן, ענבל לורי ורועי צדוק.