משחר ילדותינו, מרביצים בנו תורה של נתיב אחד וברור, ובו פרוסות אבני דרך עיקריות, שכוללות: גן, בית ספר, צבא/שירות לאומי, חתונה, ילדים. עלינו לדלג מאבן אחת לשניה על-פי סדר קבוע מראש. אם נרצה לסטות מאחת מאבני הדרך, נחשב לחריגים, בעיקר אם לא נגיע בסופו של דבר לתחנת הסופית שכולם מצפים לה, החתונה והילדים. זה בעצם שיא החריגות. ישנה סלחנות מסוימת אם התחנות בדרך לא קוימו במלואן, אבל התחנה האחרונה היא תחנת ייהרג ובל יעבור.
אם אגיע לגיל בו רוב האוכלוסייה כבר מתחתנת ועדיין לא אתחתן, או שלא נדע, אפילו לא יהיה לי בן זוג, אקבל מבטים מעוררי רחמים, מלווים בהרבה הסתודדויות מאחורי הגב, הכוללים נסיונות קדחתניים לאתר מה לא טוב בי, שבגללו עדיין אין לי בן זוג. איך זה יכול להיות? יגידו כולם, הרי אני כזו נאה, מוכשרת וחכמה... אנשים יעלו השערות מהשערות שונות, יחשבו, שזה קשור ליחסי ההורים בבית, לטראומה שאולי חוויתי, למרירות שיש בי, אנוכיות, שליטה עצמית, מוזרות, יזכרו בכל מיני דברים שאמרתי או עשיתי, שבעצם ניבאו את ההתנהגות המוזרה הזו. איש לא יעלה על דעתו, שלי יש נתיב אחר, שנראה לי שהוא יותר מרגש ומעניין.
האם באמת, חייב להיות משהו שלילי במישהו שלא מעוניין בחתונה? האם באמת זה שלא התחתן לוקה במיומנויות חברתיות? לא אוהב לחלוק? האם לא יכול להיות, שסתם לא מתחשק לי להיות עם מישהו אחד ויחיד כל החיים? שזה נראה לי לא נכון? לדעתי, חייב להיות שינוי חברתי בו נקבל גם את אלה שבחרו בנתיב ה"אין חתונה". בשלב מסוים נצטרך להבין, שאותם אלה שלא מתחתנים הם מיוחדים ולא חריגים ושיכולות להיות בהם הרבה תכונות נהדרות כפי שיכולות להיות הרבה תכונות לא נהדרות בכאלה שכן מתחתנים....
נצטרך לעבוד קשה בלהרגיע את ההורים, את הדודות ואת החברים, שזה שבחרנו לא להתחתן לא אומר עלינו משהו רע, יש גם דרך חיים כזאת, והיא בהחלט לגיטימית. אולי אנחנו שואפים לקריירה משמעותית, אולי kטיולים מסביב לעולם, ואולי סתם... כיף לנו לבוא הביתה ולא לריב עם אף אחד על המקלחת או השלט ופשוט לבחור מתי להיות ביחד ומתי להיות בשקט שלנו לבד...