1. מירי רגב ואסנת מארק סבורות מן הסתם, כי איך שלא יהיה - הן ייצאו נשכרות מבחינה פוליטית מעתירתן לבג"ץ (7.12.20) נגד החלטות הוועדה לבחירת שופטים. אם העתירה תתקבל - ירשמו ניצחון על השר אבי ניסנקורן (וזו כנראה המטרה האמיתית של העתירה, לנוכח העובדה שהוגשה באמצעות היועצים המשפטיים של הליכוד). אם העתירה תידחה - יוכלו להאשים את בית המשפט העליון בכך שהוא מגן על עצמו ועושה יד אחת עם ניסנקורן נגד מבקריו. אין מה להפסיד, נכון?
אלא שיש בעתירה פגם בסיסי שאמור להספיק לבג"ץ כדי לדחות אותה על הסף, וכך לא ליפול למלכודת שהציבו לפתחו רגב ומארק. השתיים לא טרחו לצרף כמשיבים את 61 עורכי הדין והשופטים שבעניינם החליטה הוועדה, ואשר ייפגעו במישרין בצורה הברורה ביותר אם ההחלטה תתקבל - שכן מינוייהם או קידומיהם יבוטלו. מארק (עורכת דין במקצועה) ואבי הלוי וניבה הלוי שהגישו את העתירה, כל כך מיהרו - עד שהתעלמו מהלכה שנפסקה עשרות ואולי מאות פעמים: חובה לצרף את כל המשיבים העלולים להיפגע מן ההליך.
רגב ומארק אינן יכולות לטעון שלא ידעו במי מדובר והיכן לאתר אותם. רשימת השופטים החדשים/המקודמים פורסמה רשמית, וכחברות הוועדה - יש להן נגישות מלאה לכתובותיהם. זו פשוט עתירה שהוגשה בחופזה ובצורה חובבנית, המלמדת עד כמה היא חסרת רצינות. על עתירות כאלו אמר השופט המנוח מישאל חשין:
"על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון - אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה, ובעומדו לפני בית המשפט ועתירה פגומה בידו, מבקש אותו מתדיין כי תינתן ארכה בידו לתקון את אשר עוול. מנהג חדש הוא שבא למדינה, ואני לא אסכים לחיות בו".
כאשר כך נראית עתירה המוגשת בידי שרה וחברת כנסת החברות בוועדה לבחירת שופטים - מוטב שלא לחשוב עד כמה הן רציניות ביחס לתפקידן בוועדה עצמה. זאת אומרת, אם מישהו בכלל חשד ברגב ומארק שהן מתייחסות לתפקיד זה ברצינות, ולא כקרדום פוליטי לקושש קולות בקרב המתנגדים הפבלוביים לבית המשפט העליון.
2. אחד מאותם מתנגדים פבלוביים, המתמודד עם רגב ומארק על אהדתם של חברי הליכוד, הוא יו"ר הכנסת, יריב לוין. התקפותיו על בית המשפט העליון כבר חצו מזמן את גבולות הטעם הטוב ואולי גם את גבולות הלגיטימיות, והיום הוא הוסיף חציה של גבולות האמת.
וכך אמר האיש הממלא את התפקיד מספר שתיים בהיררכיה הרשמית בישראל: "הקרקס המכונה הוועדה לבחירת שופטים הגיע אתמול לשיא חדש של שפל. בעוד שבדמוקרטיות מתוקנות, הרשות המחוקקת מאשרת את מינויי השופטים בהתאם לעקרון הפרדת הרשויות, אצלנו השופטים עושים בוועדה כבשלהם. בחדרי חדרים, בלי פרוטוקול, בדילים שנתפרים מראש עבור אנשי שלומם ועכשיו גם בלי נציגי הכנסת, נבחרו בתהליך מזורז ופזיז עשרות שופטים שחירותם של אזרחי ישראל מופקדת עכשיו בידיהם... שיטת המינויים הפסולה הונצחה, וחוץ מיחסי ציבור שהובילו להטעיית הציבור, השליטה המוחלטת של השופטים בתהליך נותרה כשהייתה. את החרפה האנטי-דמוקרטית והדורסנית הזו חייבים להפסיק. לא בססמאות, אלא בשינוי יסודי ואמיתי של מערכת המשפט".
נניח בצד את העובדה, שאין כזה דבר "שיא השפל"; שיא הוא הנקודה הגבוהה ביותר, ואין נקודה כזאת כאשר מדובר בשפל. אבל אנחנו לא באמת דורשים מן המחוקקים שלנו לדבר עברית תקינה והגיונית. נעסוק בגופם של דברים, וליתר דיוק - בשקר הגס המונח ביסוד דבריו של לוין.
בוועדה לבחירת שופטים יש תשעה חברים, מתוכם ארבעה פוליטיקאים, שלושה שופטים ושני נציגים של לשכת עורכי הדין. שלושה מבין ארבעת הפוליטיקאים - מירי רגב, אסנת מארק וצבי האוזר - החרימו את ישיבת הוועדה (6.12.20). שלושת השופטים ושני נציגי הלשכה הגיעו לישיבה. הפוליטיקאי הרביעי ויו"ר הוועדה, אבי ניסנקורן, החליט לקיים אותה בהעדרם ולבחור ולקדם שופטים. אלו העובדות החד-משמעיות. אז מה לכל הרוחות לוין רוצה מהשופטים?! לא הם קבעו את מועד כינוס הוועדה, לא הם החרימו את הישיבה, לא הם החליטו לקיים אותה. כל הצעדים הללו ננקטו צורה בלעדית בידי הפוליטיקאים.
אבל האמת הזאת איננה מעניינת את לוין, כי היא עומדת בניגוד לאינטרס שלו - לתקוף את בית המשפט, עם או בלי בסיס. לוין יודע שהציבור הרחב לא ממש שם לב לפרטים, ושיש מספיק אנשים הבולעים אמירות של פוליטיקאים על קרבם ועל כרעם - גם אם מדובר בשקרים גסים. לוין פונה לקהל שלו ונותן לו בדיוק את מה שהוא רוצה: עוד ביקורת משתלחת נגד בית המשפט. האמת רק מפריעה לו, אז הוא פשוט מתעלם ממנה.
3. נחזור לעתירה של רגב ומארק. הזוג הלוי טוען בשמן, כי בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע שהקוורום של הוועדה לבחירת שופטים הוא שבעה חברים, ושערעור על פסק דין זה נדחה בידי בית המשפט העליון. בדקנו ומצאנו, כי הטענה הזאת - איך לומר בעדינות - לא ממש מדויקת.
הנושא עלה במסגרת מאבק בלשכת עורכי הדין בשאלת מינוי מחליפו של אפי נוה לוועדה, בעקבות פרשת השופטים. סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, חגי ברנר, קבע בפברואר 2019 שהמועצה הארצית של הלשכה יכולה למנות את מחליפו של נוה, בציינו בין היתר שיש צורך בשבעה חברים לקיום ישיבותיה של הוועדה. אבל זו הייתה רק אמרת-אגב ("אינואנדו" בלשון המשפטית), לא פסיקה פוזיטיבית. ברנר לא שמע ראיות בנושא, לא ניתח את החוק ולא הביא פסיקה התומכת בדעתו - מן הסיבה הפשוטה, שזה לא היה העניין שעמד להכרעתו. לכן, ממש אין פסיקה כזאת של המחוזי.
העותרים במחוזי ערערו לבית המשפט העליון, ובאפריל 2019 המליצו להם השופטים יצחק עמית, יעל וילנר ואלכס שטיין המליצו למשוך את ערעורם, וכך הם עשו. ברור עוד יותר שבית המשפט העליון לא דחה את הערעור; הוא אפילו לא דן בו לגופו. מכאן, שהטענה הזאת שמועלית בעתירה היא חסרת בסיס עובדתי ומשפטי. וכאן נותר רק לתמוה, האם העותרות ובאי-כוחן חושבים שבג"ץ לא יקרא את פסקי הדין ולא יבין שהם ניסו לעבוד עליו. ובעצם, חזרנו לנקודה הראשונה: זוהי עתירה חובבנית, שמטרתה פוליטית ותקשורתית; מוגזם מצידנו לצפות שהיא תהיה רצינית ואמינה.
