היה זה בשנות השבעים המוקדמות של המאה הקודמת. הייתי אז אישה צעירה ויפה, גרושה ואם לשני ילדים פעוטים ועבדתי למחייתי במשרד רואה חשבון מפורסם בירושלים כמזכירה.
יום אחד, נכנס גבר אירופי מבוגר למשרד. מסתבר, שהיה זה לקוח חשוב ועשיר. כולם רחשו לו כבוד ומנהל המשרד הזמין אותו מיד לחדרו והציע לו סיגר משובח ומשקה. כנראה שמצאתי חן בעיני האיש, ואני לא יודעת מי נתן לו את מספר הטלפון הפרטי שלי. האיש לא חדל להתקשר אליי ולהציע לי שאבוא אתו לחו"ל למספר ימים. "ניסע לשבוע אחד בלבד" אמר: "אראה לך את כל לונדון, יש לי עסקים גם שם".
תחילה סירבתי, אך אחרי תחינות מרובות מצדו (בדרך מנומסת ואדיבה, שהייתה מחמיאה וכה שונה מהתנהגותו של הגרוש שלי), הסכמתי לבוא אתו בשני תנאים: שלא יבקש ממני את "דג הזהב" ושנישן בשני חדרים נפרדים! אמרתי לו שכוונתי רצינית ושלא איעלב אם יחזור בו מהצעתו, אך רק בתנאים אלה אצטרף אליו. הוא הסכים ואני האמנתי לו.
עליי לציין, שמעודי לא טסתי לאירופה או לכל מקום אחר בחו"ל, וכל ההצעה הזאת העיפה אותי לעולמות קסומים, שאפילו בדמיוני לא העזתי לחשוב שאוכל במצבי הדל להגיע אליהם... ופתאום, בא ג'נטלמן אירופי מבוגר ורציני ומציע לי טיול חלומות ללונדון, על חשבונו וללא "תמורה" מצדי כפי שהבטיח. שרה'לה, אחותי, הסכימה לקחת את הילדים לביתה למשך שבוע ולהשגיח עליהם ואני הייתי שקטה ושמחה.
מאד נפעמתי מהמחווה והתרגשתי מאוד להתהלך לצדו בשדה התעופה הענק שלנו וחשבתי בלבי: "שמחה'לה, לונדון מחכה לך"! החנויות בשדה היו מוארות בשלל צבעים, האנשים המסבים ליד שולחנות קטנים, משוחחים ואוכלים... וכל האווירה הנפלאה סביבי... מה אומר לכם, הייתי המאושרת בנשים!
הג'נטלמן הזמין לנו מקומות במחלקת אנשי עסקים ויחס הדיילות אלינו היה אישי, מנומס ומפנק. חשבתי שכל אחד זוכה ליחס כזה במטוס, כי לא ראיתי כיצד שאר "עמך" יושב דחוס מאחורי הווילון. הרגשתי כמו מלכה, כשעיניו עוקבות אחריי בחיוך, שקורטוב שעשוע היה בהן.
הגענו לשדה התעופה בלונדון, שהיה יותר גדול ומפואר משלנו. מכונית גדולה ושחורה ציפתה לנו כשיצאנו משדה התעופה ונהג לבוש בחליפה עם כובע מצחייה ניגש לאיש שלצדי, ברכו לשלום ושלח אף לי חיוך אדיב, קד קידה ופתח בפנינו את הדלת. חשבתי שכך נוהגים באנגליה שאנשיה מנומסים, כפי שקראתי בספרים. עיניי גמעו את המראות מסביב ולא ידעתי שובעה מכל אשר ניגלה לעיניי.
הנהג עצר ליד בית מלון מפואר למראה ושני אנשים צעירים קפצו לקראתנו, גם הם לבושים במדים, שונים ויפים מזה של הנהג, כדי לשאת עבורנו את המזוודות.
הגענו לדלפק, ואני שומעת אותו מבקש מפקיד הקבלה, בשפה הגרמנית: " "Ein raum, bitte, "חדר אחד, בבקשה". אני מבינה גרמנית ואף דוברת את השפה, מתוך שמיעה, ומיד אמרתי לו בשקט: "שני חדרים, הבטחת". הוא השים עצמו כלא שומע, קיבל את המפתח ובלית ברירה עליתי אחריו לחדר.
כמו סינדרלה מיד הבנתי שנכנסתי לבוץ רציני, במקום שאני לא מכירה ומעט כסף בכיסי..., מניסיוני המר והצער אותו עברתי בחיי הצעירים, מיד "שיניתי מסלול" ותכננתי כיצד להינצל מהמצב, לשמור על כבודי ולשוב הביתה לשלום.
במשך היום היה בא הנהג עם המכונית השחורה ולוקח אותנו לכל מיני חברות עמן עבד וניהל עסקים. בכל מקום קיבלוהו בסבר פנים יפות והזכירו לי את רואה החשבון "שלי" ואנשי משרדו. עם כל אחד הוא דיבר בשפתו ואני התפעלתי מידיעת השפות שלו ללא כל מבטא זר.
הלכתי אחריו לכל המקומות כמו חבל אחרי הדלי. אחר כך היה מראה לי את לונדון היפה, היינו מבקרים במוזאון זה ואחר..., היה מספר לי על התמונה הזו והפסל הזה, מי צייר/פיסל אותה/ו..., הוא ידע הכול, בר אוריין ממדרגה ראשונה ואיש העולם הזה! ואני, שתיתי ממעיין ידיעותיו כמו הלך צמא במדבר ונפקחו לי העיניים לראות את העולם היפה והרגשתי ממש כמו סינדרלה!
בערב, היה מבקש ממני להתלבש בבגדי ערב. "הערב אקח אותך למסעדת יוקרה. אני מאוד מקווה שתיהני", אמר ויישר את עניבתו.
בערב הראשון, בא הנהג עם המכונית השחורה ולקח אותנו למסעדה מאוד יפה. נגינת פסנתר נשמעה ברקע כשנכנסנו למקום. זה כבר מצא חן בעיניי, כי אני מנגנת בפסנתר מאז גיל שש. מיד נחפז אליו איש בשנות השישים, לבוש חליפה ופפיון וחייך אליו חיוך רחב. המלווה שלי לחש באוזנו דבר מה ופני האיש זרחו והוא הוביל אותנו לשולחן מרכזי, קרוב לפסנתרן. אחר כך, האיש עם הפפיון הזמין אותי לשבת והזיז את הכיסא במרחק נוח מהשולחן..., ממש כמו שראיתי בסרטים, ואותו דבר נהג עם בן לוויתי, שרמז באצבעו לאיש, שעמד בסמוך לבר. היה זה "שר המשקים" שניגש אליו מיד עם רשימה בידו. הוא הריץ את עיניו המיומנות על פני רשימת היינות והצביע על אחד מהם, דבר שסחט קריאת התפעלות מ"שר המשקים". "זה יין מ א ד משובח, אדוני". "תודה אמר בן לוויתי וחייך אליי כאומר: "את רואה איזה פינוק את מקבלת"?
אני, שמכירה סצנות כאלו רק מהסרטים, חייכתי אליו חיוך רחב וראיתי שהוא מרוצה. אפשר לחשוב שאני מבינה ביינות, אבל אם הוא התאמץ כל כך להרשימני, לפחות שיקבל את חיוך הערכה ממני על בחירת היין. "שר המשקים" העיף בי מבט ואמר לי בהתפעלות: "יש לו טעם מאוד משובח ביינות", אמר והעיף מבט אוהד לבן שיחי, "ולא רק ביינות...", הוסיף והביט בי במבט מלא משמעות.
אחרי מספר דקות חזר עם הבקבוק. לפי הצורה בה החזיק אותו הבינותי, שזה יין מאוד יקר. עתה החל ריטואל מזיגת היין לגביע, ערבוב היין בתוכו, דבר שהעלה ריח נעים, מבט מלא הערכה נשלח משותפי לשולחן לעבר "שר המשקים" וטעימה. טעימת היין אף היא הייתה מיוחדת. הוא הריח את היין ופניו הסמוקות היו מדושנות עונג, שתה מהיין בזהירות, ערבב את היין בפיו ובלע!
כל אותה עת עמד לידו "שר המשקים" קפוא ומתוח, שמא יאמר לו שאין טעמו של היין לרוחו ואז מה?... לא רציתי לחשוב על כך והבטתי בשותפי לסעודה שהנהן בראשו לאישור שהיין ערב לחכו. ראיתי איך נגולה אבן מלבו של הלה, עיניו העלו גיצים של שמחה והוא מזג את היין לגביעינו באלגנטיות, כשהוא מסובב בתנועה מיומנת את הבקבוק, כדי לא לאבד טיפה מן האדום אדום הזה, וידו השנייה מקופלת ומונחת מאחורי גבו.
עתה הגענו לתפריט. הונח לפניי דף התפריט שהיה נתון במסגרת עור מהודרת. עיניי ששוטטו אבודות בין מילים ומחירים... לא זיהו אף מילה מוכרת אחת ולא הבנתי דבר ממה שנכתב שם! כל תרנגולת מצויה זכתה לשם מלכותי. כל קציצת דג ברסק עגבניות נקראה בשם מיוחד וכל רצועת בשר התברכה בשם מסולסל..., מה אומר לכם, "תפריט שירה"!
מה קרה במסעדה ומה קרה בחדרנו במלון לאחר מכן...? על כך תקראו בפרק הבא.