המלחמה בנגורנו-קרבאך, שנמשכה 44 יום והסתיימה בניצחון צבאי ברור של אזרבייג'ן, מסתמנת כנקודת ציון נוספת במסע ההתעצמות הטורקי. הפסקת הלחימה אומנם הושגה בתיווך רוסי, אך הסיוע הטורקי לאזֶרים מהווה חלק מדפוס רחב יותר של מהלכי התערבות ופרובוקציות במזרח הים התיכון, בעזה ובירושלים, בלוב, בסומליה, בקטר וכעת גם בקווקז. לשורה של מדינות, ובכללן – לצד ישראל – גם רוסיה וגם צרפת, יש אינטרס לנסות לבלום מגמה זו וליצור מערכת של הכלה אל מול השאיפות הניאו-עות'מאניות של רג'פ טאיפ ארדואן.
לפיכך, המצב הנפיץ שנותר בין ארמניה לאזרבייג'ן מעניין רבים במערכת הבינלאומית, לא בשל חשיבותן האסטרטגית של שתי המדינות, או אפילו של אזור הקווקז, אלא בהקשר רחב יותר. התנהלותן של המדינות העיקריות המעורבות בעימות, ובעיקר רוסיה וטורקיה, משפיעה על אזורים אחרים ועל המערכת הבינלאומית בכללותה.
רוסיה, ומדינות מובילות במערב ובראשן צרפת, ניצבות מול מהלכי התפשטות של טורקיה במרחב הפוסט-סובייטי, כמו גם במזרח התיכון ובמזרח הים התיכון. לרוסיה ולמערב יש מערך שיקולים נרחב בנוגע לפעילות הטורקית. עליהן להביא בחשבון את היחסים ואת מכלול האינטרסים הכלכליים, מחד-גיסא, אך גם משמעויות ביטחוניות והיבטים הנוגעים לאיום הצבאי והרעיוני-אידאולוגי, שטורקיה מציבה למדינות צד שלישי, מאידך-גיסא. מערך שיקולים זה מייצר דילמות לגבי דרכי הפעולה מול ההצהרות והפעילות של ההנהגה הטורקית מעבר לגבולותיה. דילמות אלה מתחדדות בשל החשדנות ההדדית בין רוסיה לארה"ב בפרט, ולמערב בכלל.
רבים ברוסיה מאמינים, כי המערב, וארה"ב בראשו, משתף פעולה עם טורקיה במדיניות ההתפשטות וההתססה שהיא נוקטת במרחב הפוסט-סובייטי. על-רקע עלייתו של ג'ו ביידן לשלטון בארה"ב, אמירתו של הנשיא ולדימיר פוטין לפיה אי-אפשר לדרדר את היחסים בין רוסיה לארה"ב יותר כיוון שהם בנקודת שפל, משקפת את הלך הרוחות במוסקבה כלפי ארה"ב, ואת ההבנה, כי במסדרונות הממשל בוושינגטון ובארגוני הביטחון והמודיעין האמריקנים אין פתיחות לשינוי מהותי ביחסים הבעייתיים מול רוסיה. אף על-פי כן מסתמן, כי בעת הנוכחית האינטרסים האמריקנים והמערביים, ולהבדיל גם האינטרסים הרוסיים לנוכח האתגר הטורקי, עשויים לייצר תמריץ לשיתוף פעולה, מוגבל אך כדאי, בין ארה"ב ורוסיה.
טורקיה נגד האינטרסים הרוסיים
במישור הרעיוני, בקרב גורמי מפתח במערב טורקיה נתפסת כיום כגורם המעודד רדיקליזם איסלאמי. בצרפת, המהווה גורם מוביל ומעצב באירופה בסוגיות אלה, החריף הזעם (שכבר הביא להחזרת השגריר באנקרה להתייעצויות) בשל ההתייחסות בטורקיה לפרשת הקריקטורות של הנביא מוחמד והפיגועים שבעקבותיהן. ברמה האסטרטגית, המערב-ניצב בפני מצב שבו אחת מחברות ברית נאט"ו מלהטטת בינו לבין רוסיה, בין היתר באמצעות רכש מערכות אמל"ח רוסיות. מעבר לכך, בים התיכון ההרפתקנות הטורקית מאיימת ישירות על השלום באזור, ובמיוחד על חברת נאט"ו אחרת, יוון, ועל חברה באיחוד האירופי, קפריסין.
לכאורה, גם בנושא זה יש מתח בין עמדות המערב לבין הלכי הרוח במוסקבה. רוסיה מעוניינת בשיתוף פעולה עם טורקיה בעיקר עקב חשיבותה הכלכלית והמסחרית (כולל רכש אמל"ח), וגם בגלל היותה גורם מערער מול מדינות האיחוד האירופי, ובמיוחד בשורות ברית נאט"ו (שהרוסים רואים בה איום קיומי ארוך טווח). ארדואן הוא דמות נוחה לפוטין להתנהלות מולה – מנהיג ריכוזי שכמעט אינו מוגבל על-ידי נהלים וקריטריונים מערביים לניהול המדינה.
עם זאת, הפעילות הטורקית בכמה זירות במזרח התיכון, ובייחוד סוריה ולוב, מנוגדת במובהק לאינטרס הרוסי. מוסקבה, שיש לה יחסים כלכליים, היסטוריים ואף דתיים (נוצריים-אורתודוקסיים) עם קפריסין ויוון, אינה רואה בעין יפה את התרחבות דריסת הרגל של ארדואן בים התיכון. רוסיה תומכת במישרין ובעקיפין בכוחותיו של ח'ליפה חפתר ("הצבא הלאומי הלובי", LNA) הלוחמים נגד טורקיה ובני חסותה, "ממשלת ההסכמה הלאומית" במערב לוב, ובהקשר זה מהדקת את קשריה עם מצרים, יריבתה ההיסטורית של טורקיה. אירועים כגון התרגיל הימי המשותף רחב ההיקף עם הצי המצרי בים השחור (דרוז'בה 2020), בחודש נובמבר 2020, ממחישים את עמדותיה ומהלכיה האסטרטגיים של רוסיה.
בנוסף, לרוסים ברור, כי טורקיה תשאף לנצל סכסוכים ברחבי הקווקז על-מנת להגדיל את נוכחותה הצבאית במרחב. מסיבה זו, ישנו חשש ממשי במוסקבה שמא אנקרה תלבה עימותים במוקדי אי-שקט כגון גאורגיה-אבחזיה, או תקדם במשותף עם ארה"ב אחיזה בקרב האוכלוסייה הטטרית (השייכת לעמים הטורקיים והדוברת ניב טורקי) בשטח חצי האי קרים. ארדואן הביע בגלוי את תמיכתו בטטרים בקרים. מנגד, מאז סיפוח חצי האי, רוסיה רואה בהם בדלנים תומכי ארגון חיזב אל-תחריר, המוגדר כארגון טרור ברוסיה, ומתייחסת אליהם בהתאם.
גם סין חוששת מטורקיה
החשש מפני ידה הארוכה של טורקיה, השלוחה לעבר עמים ומיעוטים השייכים לעמים ממוצא טורקי, משותף למדינות מרכז אסיה וגם לסין, הגורסת, כי האויגורים – מקבוצת העמים הדוברים שפות "טוראניות" – הם בדלנים וגיס חמישי, ומנהלת נגדם מערכת דיכוי נרחבת. גם באירן מתעורר חשש כזה בשל המיעוט האזרי שם (כרבע מכלל האוכלוסייה). בטהרן, לצד ניסיונות להידבר עם טורקיה, שוררת גם דאגה בשל מה שנתפס – אם ל צדק – כמעורבות טורקית בתמיכה בדאעש ובתנועות סוניות רדיקליות אחרות, המתייחסות לשיעים כאויב שיש להשמידו.
החשש מפני חתרנות טורקית עשוי אפוא לחזק את הקשרים ואת התיאום בהקשר זה בין רוסיה, סין ואירן, המוצאות את עצמן ממילא גם במעמד משותף של יריב מסוכן לארה"ב. אין ספק כי רוסיה תתאם את צעדיה בקווקז עם אירן על-מנת לבלום את החזון הפאן-עות'מאני ופאן-טוראני של ארדואן. זאת במיוחד לאחר המלחמה בנגורנו-קרבאך, אשר אחת מתוצאותיה היא שהגבול בין נגורנו-קרבאך/ארמניה לאירן הפך לגבול בין אזרבייג'ן לאירן. בשטח זה תתקיים נוכחות צבאית טורקית ורוסית; בראיית האירנים, זהו גם מרחב פעולה המשרת את ישראל.
כרגע, המחאות המערביות על ההסדר המשולש בין ארמניה, רוסיה ואזרבייג'ן לסיום המלחמה אינן מאיימות על ההישגים הטורקיים או על השאיפות הטורקיות במרחב הדרום-קווקזי. צרפת, בעיקר, התקוממה על שהמערב נותר מחוץ לסיכומים, והצהירה, כי היא מעוניינת לשלוח משקיפים לאכיפת השלום באזור, אך היא נענתה עד כה בהתעלמות ובהמשך ביסוס ההבנות בין רוסיה לטורקיה, המכוונות לדחות דריסת רגל מערבית. השבוע אף הוכרז על הקמתו של מרכז תיאום ופיקוח רוסי-טורקי באזרבייג'ן, שתפקידו לפקח על יישום הסכם שביתת הנשק. תקדים דומה הוא תהליך אסטנה להסדרה בסוריה בין רוסיה, טורקיה ואירן. שלוש המדינות הללו בודדו מתהליך ההסדרה הבינלאומי בז'נבה שהוביל המערב, ואז הן הידקו את התיאום ביניהן בזירה הסורית ואת שליטתן במתרחש בשטח.
חיזוק תפיסת האיום המשותפת בין רוסיה, אירן וסין יגבש ציר המהווה איום מבחינת ישראל והמערב. כל לגיטימציה של המשטר האירני הקיים, המובילה לשיתוף פעולה עם אירן או לסיוע או מחוות לאירן, מנוגדת לאינטרס הישראלי. לפיכך, על ישראל לסייע לקידומו של דיאלוג קונקרטי ומוגדר בין ארה"ב ורוסיה בהקשר לשאיפות ההתפשטות של ארדואן. רוסיה לא תנתק את יחסיה עם טורקיה, אבל היא כבר הוכיחה, כי לא תהסס לתקוף נכסים טורקיים ולהבהיר לאנקרה את נכונותה לעמוד מולה אם תפעל נגד אינטרסים רוסיים.
גם ביידן מביע חשש ניכר
רוסיה אינה מעוניינת בעימות צבאי ישיר מול טורקיה, אך אינה מהססת להעביר מסר ברור באמצעות שליחים. רוסיה לא היססה לתקוף מהאוויר קיצונים איסלמיסטיים המזוהים עם טורקיה בצפון סוריה, במהלך הקרבות בנגורנו-קרבאך. התפיסה הרוסית הגלובלית רואה את האינטראקציות בין מדינות כנפרשות על פני גבולות, ולכן ענישה או תמורה עשויות להתקיים הרחק מהזירה המקורית שהניעה את הפעולה מלכתחילה.
כיוון שהאיום הטורקי המתעצם מסכן אינטרסים מערביים ורוסיים כאחד, כמו גם ישראלים, יש הזדמנות לשיתוף פעולה בין רוסיה וארה"ב לבלימת החדירה הטורקית בזירה הבינלאומית. גם עמדותיו של ביידן משקפות חשש ניכר מההתפשטות הטורקית ונכונות לעמוד מולה. עמדות אלו עשויות להוביל לשיתוף פעולה מוגבל עם רוסיה, למרות העוינות ההדדית והמגמה השלילית ביחסי רוסיה-ארה"ב.
עצם קיומו של בסיס לשיח אמריקני-רוסי, גם אם מצומצם לתיאום מוגבל עם ארה"ב מול טורקיה, בתיווך ישראלי, עשוי להיענות בהקשבה במוסקבה. רוסיה אומנם ספקנית בנוגע לאפשרויות לשיפור יחסיה עם ארה"ב, אך היא מעוניינת לבחון אותן. גם לממשל ביידן, שאינו חשוד (בניגוד לקודמו) בקשרים בעייתיים עם מוסקבה, יכול להיות אינטרס ביצירת אפיק הידברות, בדומה למפגש היועצים לביטחון לאומי (בולטון, פטרושב ובן-שבת) שהתקיים בישראל ביוני 2019.
ללא ספק, יחסיה של רוסיה עם טורקיה חשובים לה מכדי שתגיע לניתוק מלא ממנה. קשה להניח שהמערב, גם אם ישכיל להציע תמורות לרוסים, יצליח להביא לשינוי מקיף בגישת רוסיה לטורקיה כיריב ושותף גם יחד. עם זאת, רוסיה הוכיחה, כי היא מסוגלת לנהל מערכת יחסים של יריבויות ושיתוף פעולה בו-זמניים, והיא עשויה במקרים ובהיבטים מסוימים לשתף פעולה בהקשר הטורקי עם מדינות המערב. זוהי שאלה של כדאיות בלבד.
בהקשר אחר, רוסיה הוכיחה כבר נכונות לשתף פעולה עם ארה"ב כאשר בחרה לציית לסנקציות על אירן עד חתימת הסכם הגרעין עימה (JCPOA). חשוב להדגיש, כי ארה"ב מסוגלת כמובן לנקוט יד קשה נגד ארדואן גם ללא רוסיה והתמיכה הרוסית. עם זאת, גיבוש חזית בינלאומית נרחבת ככל שניתן, יסייע במניעת פרצות אשר יאפשרו לטורקיה להמשיך בפעילותה המתריסה לאורך זמן. גיבושה של שותפות כזו גם תפריע להידוק הקשר בין רוסיה לאירן, ותיצור דינמיקה מדינית אחרת באזור ובמערכת הבינלאומית.
