הבחירות לנשיאות ב2021 מתקרבים ובורסת השמות לנשיאות גואה. בבורסה הזאת ישנם מועמדים שגורמים להרמת שלוש גבות. חלק מהמועמדים הם מטעם עצמם, וחלק מטעם העיתונים, חלקם מטעם משפחתם וחלקם מטעם הפייסבוק. ולפני שנבקר בביקורת חריפה את תופעת הריאליטי הזאת, שבמקרה הטוב גורמת לזילות כס הנשיא ובמקרה הרע היא מהווה עוד אבן בריסוק הדמוקרטיה הישראלית, חשוב לומר משהו אחד לזכות כל המועמדים: הם לא מחפשים פרנסה. הם עשירים בכסף, בפנסיות ובהון עצמי. מתבקש לקחת הרבה אויר למקרא רשימת המועמדים: אליקים רובינשטיין, יהודה גליק, דוד לוי, מרים פרץ, בוז'י הרצוג, עמיר פרץ, ביבי נתניהו, יהורם גאון, שמעון שטרית והמועמדת הערביה הראשונה תמאה מאור. אין ספק בטוהר כוונותיהם של המועמדים עצמם אבל צריך להטיל ספק גדול בתבונת האנשים שמאמינים שצריך נשיא לא פוליטיקאי. ההפך הוא הנכון ודווקא בעת הזאת ישראל חייבת רק נשיא שבא מהדה ומהמשחק הפוליטי. כל מועמד פופוליסטי הוא עוד ביטוי של ריסוק הדמוקרטיה השברירית שלנו, ואם הדמוקרטיה שלנו חפצת חיים היא אז חייבים לרדת מייד מרעיון של נשיא שאינו פוליטיקאי.
ההצעה למנות לנשיא אישיות שאינה מהתחום הפוליטי- מפלגתי מפחידה. ומדוע? כיוון שבליבת הרעיון הקלוקל חבויה הנחה, עם רייטינג מבהיל, שהמפלגות, הפוליטיקה והמשחק הפוליטי בכללותו הם ענין לאנשים בינוניים, שלא לומר מושחתים. זאת נקודת מבט חלולה שצריכה להדיר שינה מכל אזרח ובעיני סוציולוגים פוליטיים רבים היא כבר מזמן חלום בלהות. ומדוע? כיוון שהפוליטיקה והמשחק הפוליטי הם ציפור נפשה של כל חברה דמוקרטית בריאה!.
המפלגות והפוליטיקה, וגם הפוליטיקאים, הם ערוץ התווך בין ההמון לבין המנהיגות. הפוליטיקה היא זאת שמאפשרת מוביליות פוליטית ומוביליות בין מעמדית. המשחק הפוליטי הוא הכלי שמאפשר דו-שיח מתמיד בין העם לבין נבחריו. דו-שיח כזה תורם רבות ליציבות המשטר הדמוקרטי.
אלא שבעיני האוליגרכיה האליטיסטית הישנה ההסדר הזה אינו מוצא חן, כיוון שהוא מהווה איום מתמיד על מעמדם ומקומם ליד שולחן מנעמי ומטעמי השלטון. וכדי להצדיק את מאבקם בסדר הישן והנכון הם טוענים שהפוליטיקה מושחתת. סליחה, הפוליטיקאים מושחתים? כולם? ממש לא!. ההנחה הנוראית, שבבסיסה: פוליטיקה = שחיתות, צוברת תאוצה והופכת להיות טרנדית. הרעיון לבחור נשיא "לא פוליטי" הוא הביטוי האחרון של הטרנד הרע הזה.
הדמוקרטיה החברתית שלנו חייבת נשיא פוליטי. אנחנו חייבים לבחור לכהונה איש שהתייבש עד התמוטטות מתעמולה בחוגי בית של עשרה אנשים. אחד שהלך לבר מצוות ולחתונות והריח את ריח השום מפיהם של ההמונים. אישיות שהתמודדה בפריימריז מפלגתיים ובדרך הציגה אג'נדה ברורה ומסודרת. פוליטיקאי שזרקו עליו עגבניות בשוק ואחד שעשו ממנו שקשוקה ב"ארץ נהדרת". ובמילים אחרות: המועמד לנשיאות צריך שיהיה אחד שאנו יודעים משהו על האג'נדה שלו. אחד שהציג את מרכולתו האידיאולוגית לדיון ציבורי ואינו מגיע לתפקיד על תקן משיח.
כוונותיהם של מציעי ה"נשיא לא פוליטי" טובות, אלא שקשה להשתחרר מן הרושם שהם מתכוונים שהמועמד יהיה אחד מהשניים: או משיח או בובת ברבי. ברור שזה או זה רעים מאוד. ולסיכום. פרופסור איינשטיין היה המועמד של בן-גוריון לנשיאות. המדען הגדול סירב להצעה ומאז קום המדינה היו לנו רק נשיאים פוליטיים. טוב שכך הוא ואין סיבה לתקן משהו שלא נשבר.
