ירמיהו הנביא השאיר לעולם את הניסוח הקלאסי של אכסיומה פסימית עם סימן שאלה: "מדוע דרך רשעים צלחה"? נביא החורבן התווכח עם האלוהים ובא אליו בטרוניה בלשון מרומזת. אנחנו, ישראלים עכשויים, השתמשנו בניסוח של ירמיהו אך הגבלנו את הוויכוח למתחם שבינינו לבין עצמנו: כיצד זה בנימין נתניהו מצליח לכפות את רצונו על כל סיעת הליכוד? כיצד הפכו גנרלים נוצצים כמו עוזי דיין ויואב גלנט ואבי דיכטר וניר ברקת לעושי רצונו הנרצעים?
עד שבא הלילה גדעון סער ושם סימן שאלה על האכסיומה עם סימן השאלה. לא בכל פעם "דרך רשעים צלחה". לפחות אפשר לומר כי סער פתח אשנב לערער על הקביעה כי הרשע תמיד גובר. כבר כתבתי כי הענקתי אשראי לסער ולרעייתו גאולה אבן, שטרחו לבית הספרים בירושלים לכבוד אישיות ציבורית מרוחקת מהליכוד. לסער לא היה כל אינטרס להימצא במקום ולנאום לכבוד האיש, ובכל זאת עשה כן ביושרה.
סער הוא הליכוד האמיתי. הוא תנועת החרות מיסודו של מנחם בגין. ימני בכל רמ"ח ושס"ה, אבל דמוקרט וליברל כפי שמפלגתו דגלה בהם בימי בגין בירושה מזאב ז'בוטינסקי, ומה נותר ממנה כיום? פולחן אישיות עם מלחכי פנכה.
איני בדעה שסער חייב להתפטר מהכנסת. ביבי תחתיו לא היה עושה כן. גם לא אריאל שרון. הוא בוודאי הביא את הקולות שהכניסו אותו לכנסת ואף ברבית דרבית. הצעד הנכון מבחינתו צריך היה לנסות ולהרכיב ממשלה זמנית חדשה במסגרת הכנסת הנוכחית. בראשה היה מקום להציב מי שיתחייב לא להשתתף בבחירות הבאות (הוצע כי משה יעלון יעמוד בראשה).
הפוליטיקה הישראלית זקוקה למעט קרנטינה. לבידוד מן השחיתות והחשד לפלילים ופולחן האישיות שמשאיר אחריו ביבי. אילו נהגה כך הכנסת היו הבחירות הבאות מתנהלות כראוי למדינה דמוקרטית.
כאמור מן הלילה ביבי נסדק. עד מהרה יגלה כי תומכיו מתרחקים ממנו בצעד איטי. הם מביאים בחשבון ששוב לא יוכל ולא ירצה להעניק להם את מה שבגללו תמכו בו. "מסביב ייהום הסער", כתב זרובבל גלעד בהמנון הפלמ"ח. יש פרי בהפגנות.
