הסקרים האחרונים מראים בבירור כי העם, שוב, כמו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, מעוניין בממשלת אחדות - כמעט שום דבר לא השתנה; כמעט, מכיוון שכמו אז, גם כיום קיים רוב ברור השואף להחליף את ראש הממשלה בנימין נתניהו, רק שהוא גדול בהרבה, והוא מורכב ממפלגות מכל רחבי הקשת הפוליטית - ימין, שמאל ומרכז: גדעון סער, ימינה, כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, ישראל ביתנו, מרצ, והרשימה המשותפת. לפי הסקרים, מספר המנדטים המעוניין להחליף את נתניהו מסתכם בכ-78; ואם כבר להיות ריאליים בנוגע לממשלה שמסוגלת לקום, אזי ללא המשותפת ומרצ יש כ-61 מנדטים אשר מואסים ברה"מ ושיכולים לממש את רצונם ולתבוע את השלטון.
לפי הסקרים, כ-82 מנדטים משויכים למפלגות המגדירות עצמן כימין, אך אם נוברים עמוק בסקרים, מגלים שכ-17 מנדטים מתוכם הם של מצביעי שמאל מרכז אשר כורתים ברית עם הימין על-מנת להביא לסוף שלטונו של נתניהו - דבר אשר מלמד על רצונו של השמאל מרכז בממשלת אחדות; ואם לוקחים בחשבון כי הגורמים מימין הרוצים להחליף את נתניהו - סער, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן - יודעים מראש שעל-מנת לבצע זאת הם זקוקים למפלגות השמאל מרכז, מגיעים למסקנה כי גם אלו אשר מגדירים עצמם כימניים יותר מנתניהו מעוניינים בממשלת אחדות.
ישראל בכר, שהיה בזמנו היועץ האסטרטגי של נתניהו, הגה את המודל שבעזרתו רה"מ ניצח שוב ושוב את הבחירות (עד אשר בכר עבר לבני גנץ) עוד לפני התקיימותן: הקמתו, עוד בטרם הבחירות, של גוש אשר ידוע מראש כי יהווה רוב, ימליץ על יו"ר הליכוד לנשיא ויקים איתו קואליציה, ללא כל קשר לתוצאות הבחירות באשר למפלגה הגדולה ביותר; כל עוד הגוש קיים, הבחירות כמעט ואינן נחוצות. אך המודל הזה מתפורר לנגד עיניו של רה"מ - הגוש לכאורה גדל בסקרים, אך נתניהו עדיין מפסיד.
82 המנדטים שהסקרים מנבאים לימין מתעתעים: רק כ-42 מתוכם רוצים ממשלת ימין צרה בראשות נתניהו, וכ-40 מתוכם מעוניינים להצטרף למפלגות השמאל מרכז על-מנת להקים ממשלת אחדות ולהעיף את רה"מ; חוץ מזה, אם בנט וסער היו תומכים ביו"ר הליכוד, גוש הימין לא היה מונה כל כך הרבה מנדטים, מכיוון שחלק מהם הם מצביעי שמאל מרכז שרוצים לנשל את נתניהו מכיסאו ובגלל זה יצביעו לימין לפי הסקרים.
פיצולו של סער מהליכוד לא משנה במהותו את מפת הגושים הריאלית (ריאלית להקמת ממשלה, לא שמאל וימין), שכן גוש הליכוד-חרדים מנה בסקרים שלפני המפץ של סער כ-45 מנדטים - כ-3 מנדטים יותר מאשר הסקרים כיום. השינוי שסער מבצע הוא זליגת מנדטים מהליכוד לעבר הגוש שרוצה להעיף אותו מהשלטון. זוהי גדולתו של סער; לפני הפיצול, לא הייתה יכולה לקום ממשלה ריאלית ללא מרצ והמשותפת, וכעת, ממשלה כזו יכולה גם יכולה לקום.
נתניהו הוא האשם היחידי בהתפוררות הגוש שלו - הוא הפך את הגוש מלהיות גוש ימין לגוש האישי שלו העומד לרשותו ככלי שרת; הוא החליף את האידאולוגיה בפולחן אישיות. הוא עשה הכל על-מנת להרחיק את סער מהליכוד, במשך שנים הוא התעמר בבנט עד שלבסוף זרק אותו לספסלים האחוריים של האופוזיציה, ולטענת ליברמן, לפי פרסומים שונים, רה"מ הוא העומד מאחורי התלונות נגדו לרשויות החוק. נתניהו הקים לעצמו אויבים מבית בידו האחת, ובידו השנייה הפך את אותו בית - בית פוליטי במקור - לביתו האישי; ואותם יריבים, בעודם צופים ומשתאים כיצד ביתם הפוליטי הפך לביתו האישי של יריבם, אשר בנוי על הריסותיו של אוֹתו הבית שלהם, קמים והולכים להקים את הבית מחדש - בית אידאולוגי שלא משרת רק איש אחד, שהוא למעשה יריבם. נתניהו פירק לא רק את גוש השמאל מרכז - העבודה, כחול לבן וקדימה בזמנו - אלא גם את הגוש שלו עצמו.
מפלגת הליכוד של היום שינתה את פניה. היא אינה המפלגה של מנחם בגין ויצחק שמיר. סער זיהה את המגמה הזו ומבקש להקים מפלגה אשר תחזור לשורשי הערכים המקוריים של הליכוד ולבנות מחדש את הנדבכים עליהם הושתתה מפלגת הליכוד של טרום העידן השני של נתניהו. לשם בניית מפלגת ליכוד מחודשת מתגייס גם השמאל מרכז, שמוכן להצביע לפוליטיקאים יותר ימניים מנתניהו; ופוליטיקאים אשר נמצאים מימינו של רה"מ מעדיפים לשתף פעולה עם השמאל מרכז למען זהותה של המדינה. לפי סקר חדשות 12, הנושא השני הכי בוער על סדר היום של הישראלים הוא הפילוג בעם. הציבור, כמו סער, מבין שחוסנה של המדינה נמדד לפי חוסנה החברתי, ושחוסן זה עומד בפני סכנה בגלל רה"מ, אשר חותר למען הקמתה של ממשלת ימין צרה - ממשלה מפלגת - ופשוט לא מתאים יותר לנוף הפוליטי. כל הדרכים מובילות לאחדות - כל הדרכים מובילות לסילוקו של נתניהו.
