מתרבים המקרים בישראל שבעל מסרב להתגרש מאשתו - לתת לה גט - גם לאחר שבית-הדין פסק כי "הבעל חייב לגרש את אשתו", ואף לאחר שנדחה ערעורו לבית-הדין. הדיון שלהלן עוסק בעיקרו בסרוב לתת גט לאחר שבי"ד רבני פסק כי הבעל חייב לגרש את אשתו.
למרבה התמיהה, אין בתי-הדין נוטים במהרה לכפות על הבעל-הסרבן את מתן הגט, וההגבלות שבית-הדין מטיל אינן משמעותיות בעיני הבעל ואינן גורמות לו לתת גט. ממילא מובן כי רק עונש של מאסר יכול לגרום לסרבן לשחרר את אשתו מבית-הכלא הרעיוני שבו הוא כלא אותה.
בתי-הדין אינם נוטים בנקל לפסוק עונש של מאסר לסרבן הגט, הם מעדיפים לנדות אותו מבחינה חברתית, דהיינו, לקרא לציבור לא לעשות עמו מו"מ, לא לשאול לשלומו, לא להעלותו לתורה וכדומה. אחת הסנקציות היא הטלת הגבלה על חשבון הבנק של סרבן הגט, אבל זה מצליח רק במקרה שלאדם ישנו חשבון בנק... בדרך-כלל סרבן הגט הוא גם סרבן מזונות, וסגר מזמן את חשבונות הבנק שלו, ואת כל הכנסותיו הוא מקבל ב'שחור'... .
מובן מאליו כי "סנקציות" מסוג זה אינן משפיעות כלל ועיקר על הסרבן. הדיינים חוששים כי כליאה בבית-סוהר תהפוך את הגט (אם יינתן) ל'גט מעושה', דהיינו, שהגט צריך להנתן מרצונו החופשי של הבעל, וזה הוא התנאי ההופך את כל העניין לבעייתי. מדהים לראות כי אותו בית-דין שחייב את הבעל לגרש את אשתו הוא גם זה שמאפשר לו להתחמק ממתן הגט,
בעצם העובדה שאינו שולח אותו למאסר.
האם כליאה בבית סוהר מביאה ל'גט מעושה'?
כפיית גט בדרך של מאסר היא דרך תקינה שיש לה סימוכין רבים בהלכה, ועל כך כתב הרמב"ם כבר לפני מאות בשנים:
"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש ולא רצה, בית דין של ישראל מכין אותו עד שיגרש. וכן אם הכוהו גויים ואמרו לו: עשה מה שישראל אומרים לך - הרי זה [=גט] כשר... ולמה לא בטל זה, שהרי הוא אנוס, בין בידי גויים בין בידי ישראל? שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר "רוצה אני" - כבר גרש לרצונו" (הרמב"ם הלכות גירושין, פרק ב, הלכה כ).
כשבעל מקדש את אשתו הוא אומר לה: "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". כלומר,
הוא מקבל עליו מראש את חוקי הדת ואת השיפוט הדתי, וזה כולל את ההסכמה-מראש לפסיקת בית-דין רבני. ועל כך נאמר: "כל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש". כלומר, משעת הקידושין הוא קבל עליו את מרות הרבנים, ולכן חייב לקיים את פסק הדין.
לכן, אם בית-הדין פסק כי על הבעל לגרש את אשתו, והבעל מסרב, מותר לבית-הדין לכפות זאת, ואפילו במאסר,
ואין זה נקרא 'גט מעושה'. הרמב"ם מדבר אומנם על הכאה אך ההקבלה לכך בימינו היא מאסר, שכן החוק בישראל אוסר על הכאה. הבעיה נעוצה בכך שבתי-הדין אינם פוסקים על-פי הרמב"ם, אלא לפי השולחן-ערוך.
ההתעלמות
ישנן בישראל מאות עגונות הסובלות סבל בל יתואר ומושיע אין להן. ישעיהו הנביא אומר: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ
וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נח).
הנביא ישעיהו כותב: "ומבשרך לא תתעלם" - לא להתעלם מעוול ומצער שנגרם ליהודי אחר, וגם כמובן לא מסבל שנגרם ליהודיה כלשהי. אין להתעלם מהסבל שנגרם לנשים שאינן יכולות להתחתן בשנית ולהקים בית חדש בישראל, ואין להתעלם מנשים שנגזלה מהן חרותן העצמית והבסיסית. היהודיות העגונות הן בשר מבשרנו (ומה גם שבין בני הזוג הייתה קִרבת בשר). אין כל ספק כי רבנים ודיינים רבים כואבים מצב זה, אך למרות זאת הם מתקשים לשנות את המצב ולהביא קץ ליסורים.
להלן מספר דרכים ונימוקים שניתן להשתמש בהם, להתייחס ולפעול כדי לטפל בבעיה:
א. הפרה יסודית של הסכם הנישואין. במקרים רבים בני הזוג נמצאים בפירוד מזה מספר שנים. ברור לחלוטין כי הסכם הנישואים אינו מקוים כלל, ובפרט - אין הבעל מקיים את הנדרש ממנו:
"שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כ"א, י').
האם בית-הדין יאפשר למצב זה להִמשֵך עד אין-קץ?
זו הפרה יסודית של הסכם הנישואין (הכתובה) ושל מצוות התורה. וכשמדובר בהפרה יסודית רשאים להשתמש בכלים קיצוניים. במקרה זה כפיית גירושין על-ידי בית-הדין ושליחת הסרבן למאסר, היא דבר מוצדק והכרחי.
ב. פסיקת הריב"ש - "והגט אינו מעושה, אלא מרוצה..."
ב.1. במקרים רבים פסיקת בית-הדין אומרת כי הבעל חייב לגרש את אשתו
וגם לשלם כתובה. האישה יכולה לפנות להוצאה לפועל
ולבקש את תשלום הכתובה, ואם הבעל לא ישלם היא תדרוש מבית-הדין או מההוצל"פ לשלוח את הבעל לכלא. לבעל יועבר המסר כי אם יתן לה את גטה אז היא תוותר על דרישת המאסר (ואפילו על תשלום הכתובה). כל זה בהתאם למה שכתב הריב"ש (יצחק בר ששת בֵּרפָת, רב ופוסק, 1326-1408).
הדיון שבו עוסק הריב"ש מתייחס לבעל-סרבן שבמצבו זה גם אינו מקיים מצוות עונה שאז "מנדין אותו או מכין אותו עד שיקבל עליו" לגרש את אשתו, והריב"ש מסביר מדוע כפיה זו אינה נחשבת 'גט מעושה': "ואם הוא מעצמו כדי להנצל מזה יגרש [כלומר - יתן גט], אין זה מעושה,
שהרי אין ב"ד כופין אותו על הגט כלל, אלא לקיים מצות עונה כפי יכולתו, כמו שחובה עליו מן הדין".
הריב"ש מקביל זאת למי שחייב ממון והיה תפוס בבית האסורים
בגלל החוב, ואמרו לו קרובי אשתו: "אם תגרש אשתך, נפרע אנחנו בעדך החוב ותצא ממאסרך...", ובעניין שלנו: קרובי אשתו יאמרו לו": אם תתן לה גט לא תיכנס לבית הכלא...". ומכיוון שדרישת המאסר לא הייתה כדי
שיגרש אלא בגלל
חוב הכתובה, אין זה גט מעושה.
"והרי זה כמי שהיו נושין בו ממון, והיה תפוס בבית הסוהר בעד החוב ההוא; ואמרו לו קרובי אשתו: אם תגרש אשתך, נפרע אנחנו בעדך החוב ההוא ותצא ממאסרך; והוא נתרצה בזה, וגרש מרצונו - היאמר אדם שזה יהיה גט מעושה מפני שעשה זה כדי לצאת מבית האסורים?!
שהרי לא היה תפוס כדי שיגרש, אלא בעד חובו. והגט אינו מעושה, אלא מרוצה... הנה שכיוון שאומרים לו או תעשה המוטל עליך מן הדין או תגרשנה,
אין זה כפייה על הגט במוחלט, אלא שכופין אותו על מה שיש לו לעשות מן הדין, ואם יגרשנה יפטר" (שו"ת הריב"ש סימן קכז).
להלן אפשרויות נוספות הנגזרות מפסיקת הריב"ש.
ב.2.
'מזונות אשה'
אם הבעל מסרב לתת גט הרי בני הזוג נחשבים כנשואים לכל דבר, ועל-פי דין תורה, מחויב הבעל לדאוג לכל צרכי האישה כל עוד הם נשואים (זה מה שהוא התחייב בכתובה). לפיכך יכולה האישה לתבוע ממנו 'מזונות אשה'. בית-הדין יפסוק לבעל סכום כספי שאותו עליו לשלם מדי חודש. אם הסרבן לא ישלם את המזונות יכולה האישה לדרוש (מבית-הדין או מהוצל"פ) להטיל עליו עונש מאסר. אם הוא יתן גט אז האישה תבטל את בקשתה למאסר.
לפי פסיקת הריב"ש אין זה נחשב 'גט מעושה' שהרי אין כופין אותו על הגט כלל אלא על חוב המזונות, שהוא דבר שחובה עליו מן הדין.
ב.3. ביזוי בית-הדין.
הסירוב למתן הגט הוא ביזוי בית-הדין. מוצע כי בית-הדין יטיל על הסרבן קנס גבוה עקב כך שבסרבנותו הוא גורם לביזוי בית-הדין (לפי המאמר "סנקציות אפקטיביות כנגד סרבניות וסרבני גט", טו"ר
משה ליבוביץ, 'משפט צדק' טבת התשע"ט).
ואם הקנס שיוטל לא יניע את הסרבן לתת גט, הרי במקרה של אי-תשלום הקנס יטיל עליו בית-הדין עונש של מאסר. וכמו בשו"ת הריב"ש לעיל - אם כדי להנצל ממאסר הסרבן מעצמו יגרש את אשתו, אין זה מעושה, שהרי
אין ב"ד כופין אותו על הגט כלל, אלא לשלם את הקנס, שהוא דבר שחובה עליו מן הדין.
ב.4. ביזוי הכתובה ומניעת סחטנות.
במקרים רבים משתמש הבעל באי-מתן הגט כדי לכפות על אשתו לוותר או להתפשר על סכום כתובתה.
זהו שימוש ציני וסחטני בגט וזה גם ביזוי הכתובה. לא לשם כך נועד הגט ולא זו היא כוונת הכתובה, שהרי נקוב בה בסכום מדויק וחד-משמעי שעל הבעל לשלם בעת גירושין, והיא נחתמה והוסכמה בפומבי ובפני עדים. אם לאחר שיצאו בני הזוג מבית-הדין שפסק על מתן גט ותשלום כתובה, מנסה הבעל לסחוט וויתור על סכום הכתובה, הופך הוא בכך את הכתובה לדבר נחות וחסר כל תוקף, וזה בניגוד גמור למהות הכתובה וגם לכוונה שהייתה לבני הזוג בעומדם בשעתו תחת החופה. על-כן, יש לכפות עליו את מתן הגט גם במאסר, כדי שלא ישתמש בו לסחיטת דמי הכתובה.
ומכיוון שדרישת המאסר לא באה כדי שיגרש אלא בשביל למנוע את הסחטנות על הכתובה, אין זה 'גט מעושה'.
אם לא יהיה מנוס מכך - הפתרון הקובע יבוא מהרשות המחוקקת
כל ההצעות השונות שפורטו לעיל הם למעשה תרופה לבעיה שלא הייתה אמורה להתקיים, שהרי בית-הדין שפסק על חובת מתן הגט אמור היה גם לאכוף פסק דין זה. אולם, כפי שכבר נאמר בתחילת המאמר - מדהים לראות כי אותו בית-דין שחייב את הבעל לגרש את אשתו הוא גם זה שמאפשר לו להתחמק מכך. זאת, מעצם העובדה שאינו נוקט בסנקציה שעשויה לכפות את קיום פסק הדין,
דהיינו - בכך שאינו שולח במהרה את הסרבן (או הסרבנית) למאסר.
זה דבר לחלוטין בלתי-תקין, שלא רק מבזה את בית-הדין הרבני ואת פסק דינו אלא גם פוגע פגיעה קשה בזכות הבסיסית של כל בן-אדם לפרק את השותפות שנכשלה ולהיות בן-חורין לעצמו.
אם מצב עגום זה לא יקבל תפנית משמעותית ושינוי גישה מטעם בתי-הדין עצמם, אל יתפלא מישהו אם הלחצים לשינוי מצב זה רק יתגברו והרשות המחוקקת תכנס לעובי הקורה. במצב דברים בלתי-אפשרי זה לא יהיה מנוס מכך שהרשות האזרחית-ממלכתית תאמר את דברה. באין פתרון אחר תתבצע בסופו של דבר חקיקה הקובעת כי בהינתן פסק דין סופי של חיוב במתן גט, הרי תוך זמן קצוב (30 יום למשל) יהיה על הבעל (או האישה) לבצע את פסק-הדין, ואם לאו - סרבן הגט ישלח למאסר.
