סרטים ישנים לופפים אותי בקורי הקסמות, כפי שהגברים בסרטי האימה של רוג'ר קורמן לפופים קורי עכביש. כי בסרטים ישנים יש שיק, שנינות, אפלוליות ושחקנים שאפילו לצֵל שלהם יש יותר כריזמה מאשר לשחקנים של היום. גם בסרטים ישנים מהזן המטופש יש איזו קְסַמְסָמוּת שובבית או ביזארית.
אחד ממבקרי 'הארץ' הגדיר סרטים ישנים כ"בוץ נוסטלגי". נו טוב, ביש-המזל הזה נולד בעידן הדוֹקוֹ, ולא גדל כמוני על נכסי צאן צלולואיד ששידרו ערוץ 1 ואחר כך ערוץ TCM, ומן הסתם הוא גם לא הספיק לתפוס את זנבו של קולנוע פריז, שהִרציד רָצוֹד-ושוֹב את פליני וטריפו. לכן, שום פיק-רגש אינו תוקף כנראה מבקר זה למראם של גרגורי פק ו
אודרי הפבורן ב'חופשה ברומא' (סרט שרוֹבץ אומנם רק למרגלות רכס המדיום, אך זרוי עליו חן נאיבי).
הקולנוע המודרני מעניין אותי ברובו כמו קולורבי דאשתקד. רק 'מודרניים' מועטים צולחים את השוּנית הגדולה שבניתי (ואולי היא נבנתה מעצמה) בין הקולנוע הקלאסי לזה שאחריו. אני מתכוונת ליצירות כמו 'השִיבָה' של זוויאגניצב, 'עולם מושלם' של איסטווד ו'המיועד' של דני וקסמן.
בעצם, הגעגוע אל סרטי עבר הוא כפול, ועל כן צובט כפליים: גם אל סרטים ישנים שראיתי בנעוריי, ולא הבנתי אותם במלוא אשוּרם משום שהייתי אז רק צוערת בקסרקטין של החיים - אך גם געגוע, עמוק אף יותר, אל סרטים ישנים שטרם ראיתי, והם מרחפים מעליי יתומי-מבט, מחכים שאאמץ אותם אל חיק דעתי, זיכרוני ואהדתי.
אני מחפשת אחר הסרטים הללו, אך הם מעלימים עצמם ממני. אולי הם סבורים עליי בטעות שאני שייכת לרוב האנושות, אשר אדישה למסוּגננוּתם, ואינה מבחינה שדווקא מתוך ה'מלאכותיות' שלהם בוקעוֹת אמיתוֹת אנושיוֹת נוקבות יותר; הווה אומר, טרגיוֹת יותר.
פילם-נואר? לא אצלנו
תיאורטית לפחות, הסינמטק אמור להיות כתובת טבעית בשביל נוטרי קדמוניות כמוני. הוא אמור להיות מחויב לקולנוע הקלאסי, כדי לספק לדורות שלא גדלו על בילי ויילדר ואורסון ויילס תשתית תרבותית, או בלשון פשוטה: לעשות מהצעירים בני אדם. כי בעיניי, מי שניזון בניקול קידמן, אדם סנדלר וג'ניפר אניסטון, לא רק הטעם שלו בקולנוע יהיה דלוח אלא גם טעמו באנשים, במוזיקה ובתחביב הכללי הידוע בשם 'חיים'.
מי שלא צפה ב'מארני' עם טיפי הדרן וקרי גרנט, ב'אדם השלישי' של קרול ריד ובסרטים צרפתיים עם ז'אן מורו, איב מונטן ומישל פיקולי - עלול להתפתח כמו השכן שלי, בן 30 ומשהו, שצופה שעות על שעות בערוץ הספורט, עושה מנגל במרפסת עם חבורת גברים קבועה, שותה איתם בירה, שומע פופ בנוסח "את עושה לי בלגאן, מתי יהיה פנאן" ושר איתו בהתרגשות.
אלא שהסינמטק התל אביבי מצפצף על המחויבות שלו לשדר תופיני עבר, בין שהם מרירים כמו 'שדרות סנסט' או 'ביטוח חיים כפול', ובין שהם מתַקתקים יותר כמו 'ליידי איב'. לוח ההקרנות שלו מתנכר לפילם-נוארים, דרמות, מלודרמות, קומדיות רומנטיות וכו', ובמקומם הוא מציע מבול של קומדיות צרפתיות עכשוויות, שהן קרקוש הבלים עולץ שדופק כרטיס נוכחות בבית החרושת ל'יצירות הומניות חמודות'. הנה כי כן, הקולנוע עבר תהליך דומה לזה שעברה המוזיקה: הוא נדחק מעידן המגניפיקט אל עידן "המגניב וקט". אם כבר סרטים צרפתיים, היכן 'על גגות פאריס' של רנה קלר?
המזנון של הוט מגיש קלוריות קולנועיות ריקות עוד יותר, ומאביס את לקוחותיו בִּיְרוּדוֹנִים בנוסח 'ארוס בהפרעה', 'סבא בהפרעה' ו'רווק בהפרעה'. מתאים בעיקר למי שהנירונים שלו בשנת שבתון. אני מציעה לענקית השידור לשנות את הלוגו ל"הוט - אין מה לִרְהוֹט".
אפילו קופסית ה'קודי' שגיסי שתל בסלון שלי מחרימה את הקולנוע הקלאסי, ומסרבת להעלות גם סרטים ידועים כמו 'זה קרה לילה אחד', קל וחומר סרטים מוּצללי רייטינג. ניסיתי לדפוק את הממסד ולהירשם לאתר TCM, המשדר סרטים ישנים סביב השעון, אך האתר לא מספק שירות לישראל.
הפעם האחרונה שהסינמטק אכן תפקד כבית לאוהבי קולנוע הייתה בתקופה של אלון גרבוז כמנהלו. גרבוז ארגן למשל פסטיבל סרטים פולניים ובהם סרטי הבוסר של קישלובסקי, כמו 'קאמרה באף'. הסטודנטית שהייתי זוכרת שגרבוז הרשה לה להיכנס לחלק מהסרטים הקצרים חינם אין כסף. היום נתבלעו היוצרות: גם חינם אין כסף לא הייתי צופה ברוב הסרטים שהסינמטק מקרין.
ארוחת גורמה של 100 מנות
והנה, נקיפות הרעב שלי לסרטים ישנים הושקטו במקצת בזכות ספר שנתקלתי בו במקרה, אף כי אינני מאמינה במקריוּת יותר מאשר בקרדיות שמתעניינות בתולדות ביזנטיון.
זה קרה לילה אחד, כאשר נפל שוב לידיי ספרו של דני מוג'ה '100 ספרי מופת - אהבנו כל כך', שבזמנו כתבתי עליו ביקורת. התמגנטתי פנימה. מוג'ה קושש 100 סרטים שהוא אוהב במיוחד, ואשר רובם נחשבים עידית גם בקרב אניני קולנוע אחרים. הוא תיאר את תקציר העלילה של כל אחד מנבחרי ליבו, והספיג אותו בפרשנות אישית ובפרטים על ההפקה, על כוכבי הסרט וכו'.
הספר הוא דליקטס לכל שממית קולנוע שעצמותיה התרככו מרוב שעות חושך, באשר הוא מספק מעין חוויית צפייה מילולית, מועשרת בתובנות של סנוב מסך. וכך, דרך הספר ניתן לִצְפּוֹת-כמעט באלפיון העליון של המדיום כמו 'גונבי האופניים', רשומון', 'חמים וטעים', ועוד 97 'עוֹדים'.
עיקר קצפי על הספר, באותה ביקורת ששיסיתי בו בנועם, יצא על כך שרשימת '100 הגדולים' לא כוללת יצירות שהסבו לי טראומת עונג כמו 'מְגָדֵל הדבורים' של אנגלופולוס. ברשימה הפרטית שלי הייתי כוללת גם את סרטו הראשון של רומן פולנסקי, 'שני אנשים וארון'. הייתי כוללת אותו אף כי פולנסקי גנב את הרעיון לסרט זה מתוך ספר נשכח, ולא העניק למחברו כל קרדיט. 'שני אנשים וארון' הוא אומנם רק סרט סטודנטים קצר ודל תקציב, אך לטעמי הוא הטוב ביותר של הבמאי הפולני. אהין לומר אף זאת: בהיבטים מסוימים - כמו פיוטיות, מופשטות, חן ואנושיות - סרט ביכורים זה של פולנסקי מתעלה אף על 'צ'יינטאון'.
ואגלה לך עוד סוד, מר דני מוג'ה: קיים בעולם הזה סרט שראוי להיכנס לרשימת '100 הסרטים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע' ואתה לא מכיר כלל. אתה לא מכיר את הסרט הגאוני הזה, שהוא ז'אנר בפני עצמו ושפה קולנועית בפני עצמו, משום שהוא מוחזק בשבי אצל מפיק פולני נוכל, שמונע את הפצתו ואת ההכרה העולמית בו. בשל כך נאסר על במאי הסרט, אדוארד אטלר, להקרין את יצירתו באופן פומבי ולזכות איתה בפסטיבלים. לסרט קוראים 'שועל הכסף של פליציה ט", ויש
טריילר שלו ביוטיוב.
הביקורת האֵי-אזית שכתבתי על ספרו של מוג'ה הייתה חצי אוהדת וחצי מקניטה ("הספר הוא קריצת עין הגונה אל הקאנון, שהוא טעמם האישי של כל מבקרי הקולנוע שנולדו אי-פעם, ושל אף אחד מהם"). לו הייתי יודעת אז שיבוא יום וספר זה ישמש תחליף לקולנוע עצמו, ייתכן שהייתי מתייחסת אליו בפחות עוקצנות. ובכל זאת, אפילו ספרו המרתק של מוג'ה, המספק ארוחת גורמה בת 100 מנות, לא השקיט לגמרי את רציצוּת-הכמיהה שלי אל סרט ישן - כי לילה אחד חלמתי חלום בנוסח פילם-נואר, עם גיבור דמוי קרי גרנט.
ובחלומי, 'קרי גרנט' מגיע לאולם הומה אנשים שמתנהגים מוזר, ספק אנשים חיים ספק בובות אדם. כאשר 'קרי גרנט' המוטרד מתחיל לעזוב את האולם, שיערו מקליש ומלבין. הוא סוגר אחריו את הדלת, ומבחין שהרווח בין הדלת לרצפה מוצף אור ירוק-רעל. מין נוגה זרחני שזולג החוצה. רק כעת מבין 'קרי גרנט' שבאולם מתבצע ניסוי ממשלתי מרושע ברדיואקטיביות, והאנשים שבו נחשפים לקרינה עזה ללא ידיעתם. 'גרנט' חובש חזרה את המגבעת, והולך לדרכו מבלי להציל איש. אולי גם לא את עצמו.
