מדינת ישראל נמצאת במצב משונה, מצד אחד בשיאו של גל תחלואה שלישי ומצד שני בזמן פציעות. ברגעי הסיום של המגפה. בעוד שבועיים, אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, תהיה כבר ירידה בתחלואה הקשה. בשני המחקרים של חברת פייזר ושל חברת מודרנה נצפתה ירידה בתחלואה חדשה שבועיים אחרי הזריקה הראשונה ואין סיבה לחשוב שאצלנו זה יהיה שונה . גם אם התחלואה תמשיך להשתולל באוכלוסייה שלא חוסנה, כשרוב קבוצת הסיכון תהיה מחוסנת, העומס על מערכת הבריאות ירד. בעוד כמה שבועות, כנראה נוכל להתרווח בכורסא לקטר על "מחדל" הקורונה ולשמוח לאידם של הגויים. אבל בינתיים ישראל מתנהגת כמו רכב שדוהר לתוך צומת. הרמזור אדום, אבל הנהג מסרב לעצור כי הוא משוכנע שבעוד רגע הרמזור יתחלף ולצערנו, הוא עדיין לא מתחלף.
רגע לפני שאנחנו נפרדים מהקורונה וחוזרים לחיינו הקודמים, הגיע הזמן לסיכומים ולחשבון נפש. איך תפקדה ה
ממשלה שלנו במהלך המגפה? ואיך תפקדה מערכת הבריאות?
וכאן צריך להבדיל בין שני מבחנים נפרדים. מבחן הנראות ומבחן התוצאה. מבחינת נראות אין ספק שנכשלנו ובגדול. ניהול משבר הקורונה, כמו הרבה דברים אצלנו, נראה כמו כאוס אחד גדול. בדיונים כולם צועקים, לא מקשיבים ומדברים מפוזיציה. ההחלטות לא ענייניות ונגועות בפוליטיקה קטנה. דיונים נדחים שוב ושוב והחלטות שמתקבלות לא הגיוניות ובדרך כלל גם לא נאכפות. בקיצור, מבחינת נראות אנחנו "שכונה". אבל זו התרבות הארגונית שלנו והיא משתקפת בכול מקום. בראיונות בטלוויזיה, המראיינים לא מאפשרים למתראיין להשלים משפט לפני שהם מתפרצים לדבריו וקוטעים אותו בגסות רוח. אפילו בבית המשפט העליון ה"עליונים" לכאורה מתייחסים לעורכי הדין בזלזול, חוסר סבלנות וחוסר נימוס ובצמתים, שבריר שניה מפריד בין החלפת צבע הרמזור מאדום לירוק ובין הצפירה העצבנית של הנהג מאחור. כאלו אנחנו. אבל אם מסתכלים על המבחן החשוב באמת מבחן התוצאה ומשווים אותנו לשאר העולם התוצאה שונה לחלוטין.
מערכת הבריאות
מערכת הבריאות עמדה במשימה בכבוד ובהצלחה. לאורך כל התקופה משרד הבריאות ניהל את האירוע מההיבט המקצועי ולהבדיל מהרבה מדינות אחרות באף שלב המערכת לא קרסה ואפילו לא הייתה קרובה לקריסה. ההיערכות של מערכת הבריאות הייתה, לטעמי, פנומנלית. בין לילה קמו חדרי מיון, מחלקות ויחידות לטיפול נמרץ לחולי קורונה ולחשודי קורונה. במקומות בהם בדרך כלל לוקח שבוע לפתוח סתימה בכיור, הקימו מחלקות אשפוז חדשות בתוך יומיים. כולם התגייסו למשימה. כמעט בכול רגע נתון היו מספיק ציוד, מספיק מיטות, ומספיק צוות מיומן. היקף בדיקות ה-PCR שבוצעו עלה לאורך התקופה בסדרי גודל ממאות בודדות בתחילת המגפה עד לכמות הנוכחית כ-100,000 ביממה . גם משך הזמן לקבלת תשובות התקצר ומספר התקלות פחת. מספר הבדיקות שמבוצעות היום בישראל ביחס לגודל האוכלוסייה הוא מהגבוהים בעולם.
מטרת העל של מערכת בריאות בזמן מגיפה היא להציל חיים ולהקטין תמותה. ישנן דרכים שונות להעריך תמותה מקורונה אולם המדד הטוב ביותר הוא אחוז חולי קורונה מאובחנים שנפטרו, במילים אחרים מספר המתים מקורונה מחולק למספר המאובחנים. למרות שמדד זה מושפע מאחוז הקשישים באוכלוסייה וממדיניות הבדיקות בכול מדינה, הוא מבטא די טוב את איכות הטיפול. אחוז חולי קורונה מאומתים שנפטרו בישראל הוא מהנמוכים בעולם, 0.76%. בארצות הברית וברוב מדינות אירופה האחוזים גדולים הרבה יותר. המדינה היחידה באירופה שבה אחוז הנפטרים מתקרב לזה של ישראל הוא טורקיה שבה אחוז הקשישים הוא מחצית מזה של ישראל. תוצאה פנטסטית זו אינה טעות ואינה מקרית אלא ביטוי לרפואת קהילה איכותית, היערכות מצוינת של בתי החולים בניצוח של משרד הבריאות ופתיחת ברז אשראי על-ידי הממשלה שאפשרה את ההערכות הטובה.
בנושא החיסונים התברר שמערכת הבריאות יודעת לא רק להתגייס אלא גם לאלתר. בתחילה תוכננו כ-60,000 חיסונים ביום אבל תוך כדי תנועה המערכת אותתה שהיא מסוגלת להגביר קצב ועלינו ל-150,000 ביום. תוך פחות משבועיים חוסנו כמעט 70% מקבוצות הסיכון ורוב הצוותים הרפואיים וכאן אנחנו לא רק מהמובילים בעולם אלא ראשונים בפער גדול ומשאירים לשאר העולם אבק. אם בהיבט התפעולי מערכת הבריאות הצטיינה, לא כך, לדעתי, בהיבט הניהולי. בכירי משרד הבריאות נשאבו לביצה הפוליטית והתקשורתית ובמקום לספק הערכות והמלצות מקצועיות עסקו בקמפיין תקשורתי וניסיונות בלתי פוסקים להשפיע על קובעי המדיניות על-ידי ראיונות לתקשורת, ספינים, פרובוקציות ומניפולציות. החקירות האפידמיולוגיות עסקו באיש ולא באישיו, במקום שיבררו אילו מקומות מועדים להדבקה ואילו לא וימליצו לממשלה מה לפתוח ומה לסגור וכיצד למנוע את העברת המחלה, הן עסקו רק באיתור מגעים של חולים והכנסת כמה שיותר אנשים לבידוד.
יותר מדי פעמים הופרחו תחזיות אפוקליפטיות ופעם אחר פעם הן הופרכו. ההיגיון מאחורי מדיניות ההפחדות הייתה פשוטה: כסת"ח. אם חס וחלילה יתממשו יוכלו להגיד "אמרנו לכם" ואם לא תתממש יוכלו לזקוף זאת לזכותם, אבל הנזק של יצירת פאניקה בציבור ונציגיו הוא גדול. למשל, בהשראתם נוצרה תחושה בלתי מוצדקת שבתי החולים הן "מדגרות קורונה" ומקום מסוכן להגיע אליו למרות שהדבקה צולבת בבתי חולים הייתה נמוכה. בעקבות הערכות תמותה מופרזות נרכשו אלפי מכונות הנשמה שלא לצורך בעלות של מיליארדים והסגר השני הוכרז בעיקר בעקבות יצירת תחושה כוזבת שמערכת הבריאות לקראת קריסה. בהרבה מקרים נספים הערכות המומחים לא היו מדויקות בלשון המעטה. כשהתעורר חשש שאין מספיק מסכות הסבירו לנו, בלי בושה, שעטית מסכות לא רק שאינה מועילה, אלא מזיקה. בתחילת המגפה, נטען בלהט משיחי וללא שום ביסוס, שנשאים אסימפטומטיים אינם מדבקים. במשך חודשים ארוכים מערכת הבריאות עצמה עיניים כדי לא לראות שקיימת הדבקה בתוך מערכת החינוך ובשום שלב מומחי משרד הבריאות לא הציעו פתרון מעשי לבעיית ההדבקה בתוך הבתים מקום ההדבקה הנפוץ ביותר. במקום זאת, מומחי המשרד דחפו לסגירת המסחר התרבות והספורט דבר שגרם לנזק כלכלי וחברתי עצום שבחלק מהמקרים לא היה חיוני ולהגדלת צפיפות ואולי עליה בהדבקה באותם אתרים מעטים שנשארו פתוחים. גם ההשקעה הכלכלית העצומה, בין השאר, לריצוי התקשורת שהטיפה לביצוע בדיקות בהיקף גדול ולכול דורש הייתה מיותרת ולא השיגה את מטרתה. בדיעבד, צדקה פרופ' סדצקי: בדיקות רבות אינן תחליף להקפדה על בידוד, ריחוק חברתי ואמצעי מיגון. הבדיקות הרבות והתגייסות מערכת הביטחון לא קטעו את שרשראות ההדבקה ולא הורידו את התחלואה.
תפקוד הממשלה
מתחילת המגפה היה ברור שהדרך הטובה ביותר ואולי היחידה, לסיים את המגפה היא חיסון ולשמחתנו ישראל היא המדינה הראשונה בעולם להתחיל בחיסונים המוניים. זוהי, ככל הנראה, תוצאה ישירה של מעורבות ראש הממשלה בהשגת חיסונים. נתניהו זיהה את ההזדמנות הרפואית ואולי גם הפוליטית והלך עליה באופן אישי ובכול הכוח. הוא קבע את המדיניות, לא חסך כסף וחתם עסקות לפני כולם. התוצאה היא שהחיסונים הגיעו לישראל לפני שאר העולם וישראל כנראה תצא מהמשבר לפני מדינות אחרות. אי-אפשר שלא להכיר בחשיבות העניין ולא הגון לקחת מנתניהו את הקרדיט שמגיע לו אישית על כך. נושא החיסונים מדגים כמה חשובה מנהיגות מנוסה ואחראית ברגעי משבר וכמה מעורבות אישית חיונית במקרים כאלו. עד כאן החלק הטוב.
במהלך המגפה ממשלה ישראל ניצבה בפני שתי משימות עיקריות. למנוע את התפשטות המגיפה ולאזן בין פגיעה רפואית וכלכלית ובשתי המשימות לא ממש הצטיינה. היו לממשלה שפע נסיבות מקילות. מול מגפת הקורונה ניצבה ממשלה מקוטבת עם רוב רעוע שהתקשתה לנהל דיונים ענייניים, לקבל החלטות קשות, לגבש סדרי עדיפות ברורים ולהציג תוכנית סדורה לציבור. פוליטיקאים מכול הקשת הפוליטית לא השכילו להתעלות מעל הרגע והמשיכו לאורך כל התקופה בהתכתשויות והשמצות הדדיות שפגעו באמון הציבור. ההפגנות בבלפור הן דוגמה טובה לדוגמה רעה כזו. משרד הבריאות שאמור להיות גוף מקצועי נטו וללא משוא פנים, נראה היה כמי שמיצג צד אחד בלבד ולפרקים נדמה היה שהשבר הכלכלי והאבטלה אינם מעניינים אותו והתוכנית היחידה שיש לו להציע היא הסתגרות עד יעבור זעם. אבל גם אחרי שלוקחים בחשבון את כל הנסיבות המקילות הללו, התנהלות הממשלה הייתה נרפית והתאפיינה בחוסר החלטיות, הפכפכות, ופחד מקבלת אחריות. יותר מדי החלטות היו נגועות בשיקולים פוליטיים ובהתחשבנות במקום בהתחשבות וכיון שלא היה ניתן לרצות את כולם הענישו את כולנו. הממשלה חששה לבטל טיסות מארצות הברית ומדובאי גם כאשר היה ברור שהן מביאות חולים לארץ. הקבינט מסמס את תוכנית הרמזור עד שהפכה לא רלוונטית .הממשלה נמנעה מלאסור תפילות המוניות בהר-הבית למרות העלייה בתחלואה ובכלל נמנעה מעימותים עם חרדים וערבים גם כאשר הפרו בפרהסיה את ההנחיות.
לאחרונה, בעקבות החשש מהמוטציה הבריטית, החליטה הממשלה שחוזרים מחו"ל יועברו למלוניות. רוב החורים נסעו לביתם ופשוט התעלמו, ההוראה לא קוימה וגם לא נאכפה וכעבור כמה ימים בוטלה. גם המשטרה, התנהגה כעדר ללא רועה, והתעסקה בזוטות כמו מעצר של גולשים בים במקום באכיפה יעילה של סגרים ומניעת התקהלויות. ברוב התקופה, הממשלה ניהלה מדיניות של כיבוי שריפות ורדפה אחרי האירועים במקום לנהל אותם. עם זאת, פעמיים בעקבות עליה חריגה בתחלואה, הממשלה הכריזה על סגר ואז התחלואה ירדה תוך זמן קצר. במבחן התוצאה, למרות היותנו מדינה קטנה וצפופה, התחלואה הכוללת בישראל נמוכה משמעותית מזו שבארה"ב וגבוהה רק מעט מרוב מדינות מערב אירופה. לא הצלחה גדולה אבל גם לא כישלון קולוסאלי. מהבחינה הכלכלית מאות אלפים איבדו השנה את פרנסתם. סקטורים שלמים במשק: תרבות, ספורט, תיירות, מסעדנות וגני אירועים שותקו במשך השנה. בחלק מהמקרים זה היה בלתי נמנע אבל בלא מעט תחומים, בעיקר כאלו שלא מחייבים התכנסויות המוניות ניתן וצריך היה לאפשר חזרה לעבודה וכאן הממשלה נכשלה. לעומת זאת ברמת המאקרו מצבנו לא רע. למרות הוצאה בלתי צפויה של עשרות מיליארדים מצב המשק יציב ודרוג האשראי נשמר. ברבעון השלישי של 2020 התמ"ג עלה ב-38.9% והירידה בתוצר לעומת התקופה המקבילה אשתקד היא רק 2.8%. בתחילת 2021 ישראל היא עדיין מדינה די עשירה אבל למרבית הצער עם הרבה עניים ומובטלים.
