פתיח
ראינו צורך להגדיר תחילה את שיטת המחקר עליה אנו מדברים. היסטוריה אוראלית היא שיטה של מחקר היסטורי המבוססת על איסוף מידע מפי עדים (נוכחים וחיצוניים). המידע מועבר לעדים בדרך כלל, מדוד לדור בעל פה וללא תיעוד בכתב. שיטה זו מתאימה לחקר תולדות הפולקלור וההיסטוריה המקומית-נקודתית אולם משתמשים בה גם בתחומים אחרים שבהם גביית עדות מאדם שנכח באירוע היסטורי, עשויי להפיק מידע שלא ניתן למוצאו בתיעוד בכתב.
מחקרים רבים נכתבו על-ידי חוקרים מערביים וישראלים על הבדואים והקשר שלהם לאדמתם המתבססים על תעודות בארכיונים השונים בחו"ל ובארץ. בשורות הבאות ננסה לתאר את עמדת הבדואים כלפי שלטון המנדט וכלפי היהודים עד לאחר מלחמת העצמאות רק על-פי ראיונות שנערכו עם זקני השבטים. חיש מהר יתברר לנו שקיים פער גדול בין המחקר ההיסטורי הנורמטיבי לבין ההיסטוריה האוראלית בכל הנוגע לקרקע, לנוודות, לגירושים ולנישול כאשר בראיונות מודגש תמיד "העוול" שנגרם לשבטים תחילה על-ידי האנגלים ולאחר מכן על-ידי הישראלים. יתר על כן בראיונות הקפידו המתראיינים להדגיש כי למרות הסבל והעינויים והגירוש הם נשארו תמיד נאמנים למקום הולדתם, לאדמתם ולאורח חייהם המסורתי - נוודות ונוודות למחצה.
נשתדל לבחון האם הראיון וסיפורי השבט העוברים מאב לבן אכן מתארים את האירועים באובייקטיביות או שהם נועדו לשמור על "ערכי השבט" לאורך זמן. עולות גם תהיות נוספות כמו למשל מידת רצונם של המתראיינים להשתלב בנרטיב הבדואי; האם המרואיינים יתמידו להסביר את הקשר של הנווד לאדמתו?; האם פרטים כמו תאריכים, שמות, גבולות, בעלות, מובאים בהיסח הדעת ומוצגים כחסרי חשיבות כדי לטשטש את העיקר?; חוקרים סברו שתוצאות הראיון ישתלבו בסופו של דבר, על-אף החולשות שציינו, באתוס של העוול שנעשה לשבטים וישרוד בצורה סיפורית לשנים רבות.