בערב הסיעו אותנו שוב לשדה התעופה והחזירו אותנו ללונדון. חזרתי חולה מהמחנה, ממש חולה. למחרת שובי ללונדון לקחו אותי לבית חולים כדי לבדוק אם לא נדבקתי בטיפוס. היה לי חום גבוה ולא יכולתי לאכול.
הייתי שם יומיים. לא היה לי גם כוח לכתוב. ל"ג‘ואיש כרוניקל" הכתבתי את הדברים. הבדיקות הוכיחו שלא נדבקתי מהמחלות, אלא זו הייתה כנראה הצטננות. במשך כמה ימים הייתי המום לגמרי. לא היה לי כוח לאכול. עד היום קשה לי להבין איך אפשר היה לראות דברים כאלה, המוח האנושי לא תופס את זה.
הייתה לי על הכתף תגית "פאלסטיין". היה שם מישהו עם זקן, כנראה רב, והוא אמר לי: "די רעדצט יידיש ווי א גוי" - אתה מדבר יידיש כמו גוי... הם עדיין לא היו במצב של בני אדם, פשוט לא תפסו את המציאות החדשה. לפני יומיים-שלושה הם היו על סף המוות עם כל האכזריות הנוראה שהייתה שם. כתבתי וזה הופיע ב"הצופה", ב"פאלסטיין פוסט" וב"ג‘ואיש כרוניקל" בלונדון.
הבריטים, לאחר שרוקנו את המחנה וקברו את כל המתים, הותירו קברים שכתוב עליהם "פה קבורים 5,000 איש", "פה קבורים 3,000 איש". בסך-הכל נקברו שם כ-30 אלף איש. היו כאלה שהיו מוכרחים להעביר אותם לבתי חולים באנגליה, לבית חולים יהודי בפריז. היו גם חולים כרוניים ומוכי נפש.
מה שהשפיע עליי זה איך התארגנו היהודים האלה. אחרי שבוע כבר היה ועד, עזרו לבריטים בחלוקת המזון והתרופות, והתחילו לארגן פעילות תרבותית כבר לאחר עשרה ימים!
חזרתי כעבור 8 או 10 ימים, ואז פגשתי את אביך, רפאל אולבסקי. ואת יוסלה רוזנזפט כי הם היו בין ראשי הפעילים בעניין הזה. הייתה לזה השפעה פסיכולוגית עצומה, ממש עצומה! הם היו קבוצה קטנה. קבוצה קטנה של פעילים שארגנו טיפול בילדים, ארגנו שיעורים, ארגנו אירועים, התחיל להתארגן אפילו תיאטרון! בארגון התיאטרון נטלה חלק חשוב אישה אחת
(סוניה בוצ‘קובסקה-פדר-ליזרון).
נשארתי שלושה-ארבעה ימים. ראיינתי את בימקו, את רוזנזפט כמה פעמים, שוחחנו ארוכות. עם אביך רפאל אולבסקי דיברתי כמה וכמה פעמים. הוא אמר לי אז שהוא הולך להוציא איזה כתב עת והם מחפשים אפשרויות להדפיס את זה, אבל בסוף הוציאו את זה בכתב יד. את הגיליונות המאוחרים הם כבר הדפיסו.
חזרתי עוד פעם בספטמבר 1945. חלק מהאנשים כבר עזבו, חזרו לארצותיהם או ניסו לחזור. חלק היגר כבר, אבל המחנה היה כבר מאורגן יפה מאוד: שירותי בריאות, שירותי חינוך, שירותים סוציאליים... חלק מהניצולים לא גרו בתוך המחנה כי הבריטים החרימו בתים בצֶלֶה ובלינבורג ושיכנו את הניצולים בתוך הבתים של הגרמנים. החרימו עשרות רבות של בתים, אפילו וילות, ושיכנו בהם את האנשים. הייתה רשת שחילקה להם מזון; כסף לא היה להם כדי לקנות מזון, ובגרמניה היה מחסור חמור והיו פנקסי מזון. כמה אנשים קיבלו דירה בלינבורג וקיבלו יום-יום מזון דרך המחנה.
משפט בלזן התחיל בערב יום כיפור, 17 בספטמבר. המשפט נמשך כשלושה שבועות. ואז פגשתי את אביך רפאל אולבסקי כמעט כל יום. הוא נתן לי גיליון של "אונדזער שטימע". הוא היה במצב רוח טוב, סיפר לי איך כתבו את "אונדזער שטימע", דיברנו על עלייה ארצה וכל מיני דברים. יש לי זיכרונות חזקים מאוד ונעימים מהשיחות עם אביך. הוא אפילו שאל אותי אם יש לי הצעות. אני אפילו חשבתי להציע לו ללמד גאוגרפיה של ארץ ישראל במחנה, אבל זה לא הסתדר לי. אבל היו שם שיעורים בידיעת הארץ. חבל לי שלא הזדמן לי לפגוש את אביך בארץ. הייתה בינינו אווירה נעימה. נהניתי מאוד לשמוע על העיתון. דיברנו יידיש. תמיד היה נעים לשמוע מה שהוא מספר. הייתי חייב להיות במשפט ולכן לא הייתי ב"כל נדרי" אבל בבוקר הלכתי לתפילה במחנה והתפללתי. ביום כיפור הייתה תפילה רבתי בתיאטרון. בתיאטרון היו כמה מאות מקומות והוא היה מלא עד אפס מקום באותו יום. הייתה תפילה נרגשת ביותר, מסודרת. הייתה מקהלה קטנה עם חזן. כשהגיעה שעת ה"יזכור" ודפקו על השולחן ואמרו "יזכור", הייתי היחידי שיצא מהאולם [בקהילות אשכנז נהוג שמי שקרוביו בחיים יוצא במהלך קטע זה]... חשבתי שהאדמה תבלע אותי... היו שם בכיות! אל תשאל איזה "יזכור" נוראי זה היה! ובמוצאי יום כיפור הייתה הצגה של התיאטרון...
במשפט התגלו דברים של אכזריות. אני רוצה לומר לך שהבריטים השופטים הפסיקו את המשפט כי לא יכלו לעמוד בתיאורי האכזריות האלה. אכזריות של נשים, בפרט נשות האס-אס, שתיים מהן הוצאו להורג אחר כך.
המפקד הבריטי שקיבל את המחנה סיפר שקראמר אמר לו "אל תיכנס למחנה, כי מי שנכנס דינו מוות, כי יש שם אפידמיות [מגיפות] חזקות". הוא ידע כבר מה שקורה שם. "אל תיכנסו למחנה, תשאירו אותו סגור". אז הבריטי שאל מדוע, וקראמר אמר: "בתוך כמה ימים כולם ימותו...".
תיארו את האכזריות באושוויץ, אבל מה שהיה בבלזן זה פשוט לא ייאמן. איך התעללו באנשים, הרגו אנשים על כלום, זה היה מחנה נורא, נורא, נורא. היה קרמטוריום קטן עם ארבע עמדות לשרפת הגופות אבל זה לא היה מחנה השמדה. הרגו אנשים שהתקרבו לגדר. היו שהתקרבו בכוונה להתאבד אז מייד ירו בהם. הביאו גדוד הונגרי והם כשלעצמם היו אכזרים. היו התעללויות ומקרים של אנשים שהתחצפו או לא עשו מה שנדרשו, אז ירו בהם. החיים לא היו שווים כלום.
דיברתי עם אנשים בזמן המשפט. אחד הקצינים הבכירים הגרמניים אמר לקצין בכיר בריטי: "תתנהגו [אלינו] יפה, כי אנחנו עוד נחזור הנה. להיטלר יש נשק סודי שהוא לא רוצה להפעיל אותו אלא אם יגיעו מים עד נפש. ברגע הקריטי הוא יפעיל אותו וכל המעצמות הנלחמות בנו יתמוטטו". היטלר התאבד כעבור שבועיים. העם הגרמני היה חולה נפש בעסק הזה של הנאצים.
חזרתי למחנה באוגוסט 1947 עם ועדת האו"ם. היא שהתה שם יום. ואז פגשתי שוב את אביך רפאל אולבסקי בשמחה, כמו ידידים ותיקים. הייתי שם חצי יום והמחנה היה נראה כבר לגמרי אחרת. היו מפלגות, והיו כל המייסעס [מעשיות], היו שליחים, חצי היישוב היהודי כבר היה שם... הייתה פעילות רבה והרבה אנשים דיברו עברית. הייתה רוח אחרת לגמרי. אבל המרשים ביותר היה שבוע לאחר שחרור המחנה, כשעדיין אנשים מתו ממחלות, וכבר היו פעילויות מאורגנות. ממש עזרה סוציאלית, שיעורים, קורסים, מסיבות, וכבר אז התחילו
לארגן פעילות תיאטרלית, בידור, ערבי שירה. הייתי אז תחת רושם אדיר. האנשים האלה, הורידו אותם מחבל התלייה והם הולכים לארגן תיאטרון... הציגו סרטים, הצליחו להביא סרטים מאנגליה. המפקד הבריטי של המחנה לא היה אוהד גדול, אבל הוא גם העריץ את ההתארגנות ואת כל מה שמתנהל במחנה. הוא בהחלט העריץ את זה.
שמעתי שהיו מקרי אי-ציות להוראות, הייתה פעילות למען עלייה בלתי ליגאלית, ולאחר השחרור היו גם פגיעות בגרמנים מצד היהודים. נסע גרמני, הורידו לו מכות נאמנות. היכו מתורגמן גרמני שתירגם לבריטים מגרמנית. זה די הרגיז את הפיקוד הבריטי. אבל זה היה רק בהתחלה. הבריטים נהגו בגרמנים יפה מאוד, באופן הוגן.
רבים מהניצולים ידעו גרמנית די טוב, אבל השפה השלטת במחנה הייתה יידיש. היו כאלה שהתחילו לנסות למצוא מקורות מחיה במקום, מעטים אפילו פתחו בתי עסק בלינבורג ובצֶלֶה. ההתנהגות של הבריטים הייתה בלתי רגילה. אני זוכר את הרב הצבאי הראשי, הארי לוי. אבל היו גם לא-יהודים שפשוט התמסרו לעניין הזה בצורה בלתי רגילה, כמו הרופאים. כמה מאלה שבאו, חלו בטיפוס ומתו. סטודנטים לרפואה בשנה האחרונה, הביאו אותם, כמה מהם נפגעו ומתו מהמחלה.
עם הבריטים היו לי קשרים טובים מאוד, כי הם היו מעוניינים שידווחו על זה - על רווחתם של היהודים האלה - דווקא בשבועון היהודי "ג‘ואיש כרוניקל". היו מקרים שחיילים בריטיים תרמו דם לניצולים. מעניין שהיו גרמנים שהיו מוכנים לתרום דם אבל יהודים לא רצו לקבל את הדם שלהם. זה היה בבית החולים בצֶלֶה.
היו גרמנים שתכף כשהעול של הנאצים הוסר מהם, הרגישו שמשהו נורא נעשה על-ידי העם הגרמני והם ניסו לעזור, או רצו להוכיח שיש צדיקים בסדום. אבל היו כאלה שנשפטו בנירנברג, שעמדו על דעתם בקשר לעליונות של העם הגרמני.
בעיר צֶלֶה ארגנו בית כנסת ושיעורים ועזרה סוציאלית. זה היה דודך, הרב ישראל-משה אולבסקי זצ"ל, והיו שם כמה שידוכים ששמעתי עליהם...
מה שקרה בבלזן מבחינה תרבותית לא קרה במחנות העקורים האחרים. ביקרתי בדכאו, ובבוכנוואלד ובעוד מחנות אבל אף מחנה לא היה כמו בלזן".
