העכבר, החתול והפעמון שביניהם מעשה בעכברים בעיר הגדולה, שהיו לטרף המוני בפי
החתולים. משראו העכברים האומללים כי נידונו לכלייה, וכי מכת מוות מרחפת מעל ראשם, כינסו אסיפת עם וטיכסו עצה מה לעשות. עצות מעצות שונות עלו לדיון על השולחן, אולם לא היה בהן כדי לתת מענה מספק להצלת חייהם מטרף שיני החתולים הסוררים. עד שעכבר חכם אחד הציע הצעה גאונית.
הם יתלו פעמון על צוואר החתול, ומשיתקרב אליהם יצלצל הפעמון, ובהינתן אות ההתראה העכברים ינוסו על נפשם וכך יינצלו וימנעו את הכחדתם. התלהבו מאוד השומעים מההצעה המבריקה. אולם אז עלתה השאלה הקריטית: מי יתלה את הפעמון על צוואר החתול? שום עכבר לא היה מוכן לסכן את חייו תוך הקרבה עצמית למען הצלת חבריו והבטחת הישרדותם.
מיהו נחשון? לא אין זה שיעור בזואולוגיה או בפולקלור. המשל הזה (בניסוח שלי) מקורו במדרש חז"ל על הפרשה המובא דומני בילקוט שמעוני. הוא מתייחס לנחשון, שהוא היחיד ש'תלה את הפעמון' והעז לקפוץ לתוך המים בים סוף, כפי שציווה ה'. ומכאן השם נחשון שהפך לסמל התעוזה והאומץ. בעקבות מעשהו האמיץ, כל העם הלך אחריו וקפץ אף
הוא למים.
תסמונת מצריים עם ישראל, שהיה נתון בסכנת מוות, כשמאחוריו המצרים שרודפים אחריו, ומלפניו ים סוף, התמודד עם הסכנה בארבע דרכים, ובהתאם לכך נחלק לארבע מחנות המשקפות את דרכי ההתמודדות השונות.
מחנה אחד, מחנה המתאבדים, ביקש לחזור למצריים. "המבלי אין קברים במצרים, לקחנו למות במדבר"? הטיחו לעבר משה מנהיגם. הם רצו לחזור למצרים כדי לשים קץ לחייהם. התאבדות היא למעשה בריחה מהתמודדות. וכפי שהיא מוגדרת בקרב אנשי המקצוע - התאבדות היא פתרון סופי לבעיה זמנית, כאשר אנשים מאבדים את יכולת ההתמודדות עם החיים.
אם כך מדוע ביקשו לשם כך לחזור למצריים? התשובה נראה לי טמונה בתסמונת השבוי, הידועה בשם 'תסמונת שטוקהולם', אך מדוע לא לגייר אותה במקור בשם 'תסמונת מצריים שקדמה לה באלפי שנים?
תופעה זאת מצביעה על כך שאדם נוטה לחזור לכור העינוי המוכר לו כל כך ואשר הפך להרגל ובלבד שלא להתמודד עם אורח חיים חדש ובלתי מוכר. כך אמרו אותם יהודים למשה: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר".
בל נשכח שמחנות העבודה במצריים, בדומה לגרמניה הנאצית (ואולי אב טיפוס לה) היו במידה רבה מחנות מוות. רק בחסדי ה' ניצלו מהתופת המצרית. ולכן שם, במקום המוכר כל כך שם ' בילו' 210 שנים, העדיפו לסיים את חייהם.
תפילה ומעשה דרך התמודדות שנייה של המחנה האחר הייתה הכרזת מלחמה. להילחם במצרים. תגובתו של משה על כך הייתה "ה' יילחם לכם".
דרך התמודדות שלישית הייתה תפילה. שנאמר: וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאד,
ויצעקו בני ישראל אל ה'". כמיטב המסורת היהודית התפילה למעשה הייתה התגובה האינסטיקטיבית הראשונית למרדף של המצרים אחריהם.
אך למרבה הפלא, מה הייתה תגובת משה לתפילה? כפי שראינו " ה' יילחם לכם,
ואתם תחרישון". ואף הקב"ה מטיח כלפי משה:
"מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו".
דומה שבסיפא של הפסוק טמונה התשובה לשאלה שהצגנו. להתפלל צריך תמיד. התפילה היא צורך טבעי וביטוי אמוני מובהק לביטחוננו בשם יתברך. ובשעת סכנה התפילה צריכה להיות קצרה ועניינית. אך בכך לא די. יש צורך גם בהשתדלות אנושית. התפילה צריכה להיות מלווה
במעשה.
וכאן אנו מגיעים לדרך ההתמודדות הרביעית - נקיטת צעד מעשי, מה שקרוי בלשון חכמינו בשפה האמונית: ההשתדלות. אלא שהפעם מדובר היה במסע הרפתקני מסוכן לאורך ים סוף, ובני ישראל ככלל חששו לחייהם. הם לא עמדו דיים במבחן האמונה והביטחון בה' שנדרש מהם. לכן לעובדה שלא היה די בתפילה אלא היה צורך בהתמודדות מעשית - הזינוק לים, נוסף משנה תוקף ומשקל אמוני רב.
היחיד שהעז וקפץ למים ה יה כאמור נחשון, מי שתלה את הפעמון, צלצל בו ואותת לאחיו ללכת אחריו בלי חת ובלי מורא. ואכן הנס המיוחל קרה, הים נבקע והפך ליבשה והעם נסע בו, בשלווה. אך שהמצרים נכנסו עם סוסיהם ומרכבותיהם לים כדי להילחם בישראל, דינם נחרץ לטביעה. וכך ניצלו ישראל מאויביהם. וכל השאר היסטוריה. נס קריעת ים סוף היה סיבה למסיבה להודות ולהלל לה' בשירת הים המרגשת.
ארבע המחנות של ישראל ודרכי התמודדותן משקפות ארבע דרכי התמודדות בחיינו בכלל ומהוות מודל להן. גם אסתר המלכה אימצה מודל זה בהצלחה רבה, והייתה שליחה נאמנה של ההשגחה העליונה להציל את עם ישראל מגזירת המן על כך בקרוב נקרא בע"ה במגילת אסתר בחג הפורים הקרב ובא.