סקר TGI, הבודק את רמת החשיפה של העיתונות המודפסת בישראל, שיקף גם השנה את מגמת הירידה הנמשכת בקריאת עיתונים מודפסים (לא בודקים את האון ליין). על-פי הסקר, כל העיתונים רשמו ירידה משמעותית בחשיפה של בין 38 עד 18 אחוזים. זה כמובן לא חדש וחלק ממגמה כלל עולמית. אולם מעיון בנתוני הסקר, עולה שאלה מעניינת אחרת והיא קשורה לישראל היום. על-פי הסקר, נרשמה ירידה של 23 אחוזים בהיקף החשיפה של ישראל היום, ובסופי שבוע. לראשונה ידיעות אחרונות עבר אותו.
ההסבר המקצועי שניתן לירידה בחשיפה הוא במודל העסקי של העיתון: חלוקה חינם ברחובות ערים, במרכזי מסחר, ובכל מקום שיש התקהלות. הקורונה מחייבת צמצום דרסטי של ההתקהלות, ומכאן שהיקף החשיפה של העיתון ירדה ב-23 אחוזים לעומת שנה שעברה.
בהתחשב בעיתון שמושתת על הכנסות מפרסום, בנוסף למימון שוטף שהוא מקבל מבעליו, משפחת אדלסון, ניתן לשאול האם לשלל המהפכות שהקורונה גרמה בחיינו, ניתן להוסיף את קריסת מודל החינם. ברגע שהחלה הקורונה, והתנועה ברחובות ובכבישים ירדה, המקור העיקרי של הפצת עיתוני החינם, נעלם. גורל דומה אגב נגזר גם על מעריב היום, שגם הוא מחולק חינם בשעות הבוקר.
כידוע עיקר המלחמה של ידיעות אחרונות וגם יתר העיתונים בישראל היום, הייתה בדיוק בגלל העובדה שהם מחולקים חינם, ובכך יוצרים תחרות לא הוגנת מול העיתונים האחרים, שיש להם קהל מנויים קבוע והם מבססים את מכירותיהם, בין היתר, על מכירת עיתונים בכל יום, ולשם כך הם עובדים קשה כל יום.
ואם נלך קצת אחורה במבט רחב יותר, אחד הנושאים שבגללם בכלל החלה פרשת נוני מוזס וביבי היא חוק ישראל היום, שהייתה כוונה להעבירו בכנסת, על-מנת להצר את צעדיו של ישראל היום. הניסיון לא הצליח ועד לקורונה, ישראל היום נחשב לעיתון הגדול במדינה, ודחק הצידה את ידיעות אחרונות.
אמנם לפי סקר TGI הוא עדיין מוביל, חוץ מאשר בסופי שבוע, אבל ירידה של 23 אחוזים בהיקף החשיפה, בגלל העובדה שמודל ההפצה שלו נהרס בינתיים, מעלה את השאלה האם גם אחרי הקורונה, ניתן יהיה לשנות את המגמה. שכן סביר להניח שאותם אלו שהתרגלו לקבל את העיתון חינם בכל בוקר בדרכם לעבודה, נחשפו לעיתונות היומית האחרת, שמבוססת על מנויים עד לבית, ולא בטוח שהם יבטלו את המנוי, או שיפסיקו לרכוש את העיתון החליפי אחרי שהחיים ישובו למסלולם.
חומת תשלום
מהפכת האינטרנט, סומנה כמי שתהיה החדשנות המשבשת את העיתונות המודפסת, לא רק בגלל המדיה והממשק הדיגיטלי אלא מפני שהיא הרגילה את הצרכנים שלא צריך לשלם עבור תכנים. אבל גם מגמה זו מתחילה להשתנות ברחבי העולם, ולא מהיום. העיתונים הגדולים כמו ניו-יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, וושיגנטון פוסט ואחרים, מקיימים כבר כמה שנים "חומת תשלום" עבור כולם. המציאות הכלכלית, התחרות מצד הרשתות החברתיות שהביאה לירידה בפרסום לטובת גוגל ופייסבוק, הביאה את המו"לים לבצע מהלך כזה.
בניגוד לכל התחזיות השחורות, המודלים האלו לא רק שהם לא פוגעים ברייטינג אלא במקרים מסוימים אף מגדילים את תפוצת העיתון עד כמה שזה נשמע מוזר.
בישראל המודל הזה יושם לראשונה על-ידי עמוס שוקן, שהחל לגבות דמי מנוי עבור אתר האינטרנט הארץ אחרי שבמשך שנים היה חינמי. היה בכך סיכון רב, אבל עובדתית, מנתונים שאנשי העיתון בעצמם סיפרו, לא רק שלא הייתה פגיעה אלא אף הייתה עליה במספר המנויים בעיתון המודפס, המופץ מאז שנוסד למנויים בכל בוקר. גלובס החל במגמה וזו לפני כשנה, מסיבות כלכליות טהורות שקשורות בעלויות של הפקת העיתון המודפס, חסם את האתר שלו רק למנויים. וגם ידיעות אחרונות עצמו, מתחיל לחסום את וואי נט, כאשר למנויי העיתון הגלישה חינם, ולאחרים תמורת תשלום.
ביניים: עיתוני הנישה
צריך לציין גם עובדה אחרת מעניינת: דווקא עיתוני הנישה, העיתונים המקצועיים, עיתונות תקופתית, נפגעו פחות ממהפכת האינטרנט. יש להם קהל קוראים מוגדר, חלק מהם מפרסמים תכנים שהם ייעודיים לאותם קוראים ולכן הם זוכים גם לפרסום שמיועד לקוראים אלו. אבל עדיין עולה השאלה האם גם עיתונים אלו לא צריכים לחשוב על מעבר הדרגתי לחומות תשלום כדי לממן עלויות יקרות של הפקת עיתונים.
לסיכום: משבר הקורונה שינה את מודל הפצת העיתונים והמידע בקרב הקוראים בישראל. נוחיות החינם, קבלת עיתון בכל בוקר, כחלופה לתשלום עבור מוצר דומה של עיתונים אחרים, נעלמה בין לילה. ועכשיו השאלה תהיה כיצד עיתונים כמו ישראל היום יתמודדו עם מגמה זו והאם יתחילו לגבות תשלום? ימים יגידו.
