ראיתי ושמעתי אותה, אולי בראשונה מזה שש שנים וחצי, יוצאת מגדרה, זועקת, מתפרקת אבל לא נשברת. לאה גולדין, אמו של הדר, זעקה מדם לבה הקרוע לגזרים. היא זעקה את תקוותה הנקלשת והולכת להיווכח בהשבת בנה. אנחנו צריכים להבין משהו פשוט. משהו עמוק ובסיסי. משהו מהותי. עבורה לא מדובר בהשבת גופה אלא בהשבת גוף ונפש. אולי בעבורנו הדר מת אבל בשבילה, שלה, הוא חי. הוא יחיה לעד, יהיה מה שיהיה. בגלל זה אנחנו לא מסוגלים לרדת אל המקום העמוק, התהומי, המייסר בעצם קיומו כפי שרק געגוע יכול לייסר, המקום שממנו היא זועקת.
גם בשיברונה היא לא מכמירת לב, כמו שמכמירים אותו מקוששי הרחמים בזעקתה אלא כובשת אותו בחוזק לא ייאמן, שגורם רצון לאפוף ולעטוף אותה בחום ובחמלה. גם בהינתן אי-הסבירות וחוסר ההצדקה המוחלטות, לדעת המתנגדים לעסקת חילופי שבויים, אשר במסגרתה יקבלו המנוולים מאות אסירים "ביטחוניים" שידיהם מגואלות בדמם של הנרצחים ושל ההרוגים, חיים תמורת מתים, אי-אפשר לקבל בשום תנאי את אזלת ידן המתמשכת, המשוועת והמחפירה, של ממשלות ישראל, בראשותו של נתניהו, באימפוטנציה המנהיגותית בנושא "הטיפול בסוגיית השבויים" - במירכאות ובלעדיהן.
רבות דובר ועוד מדובר על הצורך בהפעלת מה שמכונה מנגנוני לחץ על החמאס; על התניית סיוע מכל סוג שהוא, קל וחומר הסדר, בהשבת השבויים, החיים והמתים, המוחזקים בידי חמאס. אני כך כך מבין את לאה גולדין, כל כך מזדהה אתה, כל כך חומל עליה. זה לא עוזר לא לה ולא לי. לא לחמלה היא זקוקה, היא ואני יודעים זאת, אלא למעשה. למעשה הנדרש, מחויב המציאות, מחויב המוסר והמצפון, מחויב מתוקף החוזה והברית שבין הנהגת מדינה ובין משפחות מי שהיא שולחת את בניהן לקרב. להשיבם הביתה בשלום, ואף בהעדרו, חיים או מתים. וחיים במותם. תשאלו את לאה.