בימים אלה יצא לאור ספר שירה חדש של לאה טרן, ומדובר בספר מיוחד שנותן כבוד לשירה כשיח קיומי. לאה טרן כותבת שירה רגישה אך נוקבת, פואטיקה בוחנת כליות ולב, עד שורשי הקיום, עד הכאב. רוב השירים בספר חדשים, ויש בו גם מבחר שירים שקראנו בספריה הקודמים. הקיום, האהבה, החיפוש אחר סוד ההוויה - אלה הצירים המובילים את שירתה המיוחדת של לאה טרן. שיר המוטו המוביל את הספר החדש קרוי 'קיומיומים'. כך כותבת המשוררת: 'קיומיומים רבים בי ייצוג מילים למציאות חלופית פסי אור כתם דמויות תמונה נשרכת אחרי עד קצה התודעה'. שיר זה מופיע בגב הספר כעין 'תעודת הזהות' של הפואטיקה הגלומה בו. השירה של לאה טרן מופנית לרזי החיים, מבקשת את נפש האדם באשר הוא. השאלות שהיא מפנָה כלפי עצמה, הן קריאת ה'איֶכָּה' האוניברסלית, קריאה לבחינה מעמיקה לגבי משמעות מקומנו בעולם. לשירתה עמדה שהולכת ומתחדדת משיר לשיר: קיום האדם מחייב חיפוש מתמיד, חתירה למה שמעבר, למהות האנושית. השיר המוביל את הספר נודד בין בכי נטוש לחצי האבוד. נדודים אלה סוחפים את שירתה, והקול הבוקע צלול וכואב: חיפוש הרוחניות ורבדיה הרבים - כל אלה הם העיקר, בלי זה אין חיי אמת, זה מרכז הכול. בשיריה של לאה טרן אנו נסחפים אחרי השורות, אחרי השירים הרוטטים החובקים עולם, הפורצים שכבות עד לליבּת ההוויה. הכותבת מבקשת את קולה, מבקשת בעין הסערה את דרכּה. 'היכן אתה אחי, איֶכָּה? בבכיי הנטוש קוראת לך לקיים חציי האחר כירֵחַ במילואו'. מולד החודש הוא השלמת מעגל, הַשלמת דרך, רגע קדוש שנותן תוכן: מציאת המשמעות לקיום. השם של הספר אכן חותר באופן מתמיד אחר הֲבָנת העולם. שיר אחר שיר בספר השירים הזה - ואנו חשים בשקשוק הקרונות: אנו במסע בלתי נגמר: הרצון להציג שאלות בעקבות טעם החיים, פשר הסודות מעבר למציאות. לאה טרן בוחנת את דרכּה במפלסים שונים של הסביבה העוטפת אותה. בראש המגדלור יש אור מהבהב: מעבר לתשתית הפיזית, יש מבנה-על רוחני שאין בִּלתו. מעטפת הישות החיצונית אינה המהות, ולמשוררת אתגר בלתי נלאה, לחפש את המעמקים, את הפסגות: לחפש את התכלית, את העיקרון הרוחני המחבר את כל חלקי ההוויה. 'אין לנו בית ולא רהיטים, משתמשים בבתים שגרים בהם אחרים'. עמוד 65. מעבר למציאות הקרועה בין חומר לרוח, בונה המשוררת מיתולוגיה הקשורה לסיפור אישי. בין השיטין היא שוזרת קטעי זיכרונות על אחיה התאום שניתַק ממנה ואבד. התאומיות, כפל הזהות, כפל הקיום - כל אלה הופכים לממדים רוחניים המשפיעים על הבנת העולם. גם הזהות היא שילוב של כפילות - חוץ ופנים. הזהות היא חלק פנימי - והיא גם מעֲטֶה העוטף הכול. 'אמי תפרה לי שאריות חלומָה' בעמוד 151 ובסיום השיר יש שורה חותמת: 'מחפשת בִּגדֵי זֶהותי האובֶדֶת'. ובשיר אחר - שוב הבגדים כדרך לאפיון אישיות. 'בגדים שונים... מאפשרים לה לחוש את עצמה' - עמוד 152. המיתולוגיה של הזהות החצויה - נחשפת בסיפור האח התאום, האח האבוד. 'נולדתי על בהונות רגליי אחי יָצָא אחריי לא ראיתי שעָמַד למות וכל מה שלא ראה חָמַדתי ראשונה'. עמוד 124. מיתוס התאומים מעצים את השאלה הקיומית. מיתוס זה מעצב את חוט השדרה של שיר הנושא 'קיומיומים'. וכך כותבת המשוררת: 'בבטן אמי שכבנו תאומים' ובהמשך השיר הופך הסיפור האישי לסיפור אישי של מאבק קיומי אישי, ויש רמז בשפת השיר לתחייה מחודשת של מיתוס המבּול. 'ראיתי סביבי המים לא כלו' - עמוד 71. לאה טרן משתמשת בצורה מודעת בניסוח של הסיפור המקראי: במקרא - 'הקַלו המים' משתמעים כמעוררי תקווה: הפוגה של המבול, סיכוי לישועה, שלב בדרך לגאולה, וכאן בלשון המשוררת, המים כָּלים. לפנינו ביטוי לחרדה, חשש מאסון. היא והאח התאום כשני דגים במים. כיליון המים - מבטא העֲצָמת החרדה הקיומית. בשיר הקודם בעמוד 124 אנו נקלעים לאותו מצב קיומי של שרידות מול חיים. 'גם אחי התאום לא שָׂרד חיים רק את האֵין חיים שָׂרַד. ללא פחד השאיר לי חַיַי המפוחָדים'. הקיום והאֵין קיום הן מהויות מקבילות. האח האבוד לא שרד חיים, הוא שָׂרַד את האֵין חיים. מצד אחד יש עולם ללא פחד - ובמקביל לו נותרו למשוררת החיים המפוחדים. כּכל תורה קיומית מנסה לאה טרן להתמודד עם תחושת החוסר. מה פלא, שיש ללאה טרן שירים שמבקשים בצורה נואשת למצוא מזור לתחושת ההיעדר והמחסור. המשמעות והאובדן חוצים את גבולות השירה - ויש למשוררת שאיפה עילאית, לפרוש כנף. לנצח את האַיִן, את חוסר התכלית, לעצֵב לה זהות. לאה טרן יוצאת כמשוררת במאבק אחר הזמן האבוד, לנצח את הלא כּלום, לבקש מזור. 'אשה אחר הגשם יוצאת אל השָעון' - עמוד 125 והמסע חובק העולם מסתיים בברית של המשוררת עם הציפורים: הן מצטרפות אליה בדרכה שלה, לנסוק מעלה, לחפש זהות. 'בין עצי היער שרות ציפורים בצאתן לחַפֵּש זהות'. שם. הציפורים שבות בשירֶיה כּדרך לנצח את גבולות העולם. כך בשירים נוספים - לדוגמה: 'ציפורֵי אש קופאות מתוכִי בדרכָן לאדמה' - עמוד 122. המילים הן דרך לחשוף רבדים פנימיים, לחֲצות עולמות. השפה היא הכול. 'שָׂפה היא אדמה, לחם אושר' עמוד 147. עבור המשוררת, שירתה היא דרך לתקשורת מילולית ורוחנית. קלטנו זאת כבר בשם ספרה הקודם - "אהבה היא שיחתי". על דרך הכתוב בתהילים: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". כך למשל בשיר "אינטימיות" - אנו נסחפים אחר האהבה כמחוז אבוד שבו שני הצדדים מוותרים על ה"אני" והם נאחזים זה בזה, ללא בית, ללא מבצר פרטי, והמשוררת מסיימת במלים המתארים את הקשר הקדוש הנרקם: כוחות האהבה סופגים ממעיינות נסתרים, מרבדים של קדושה, וניכרת היניקה של המשוררת משירת המקרא ובעיקר משיר השירים: "שאהבה נפשי הדלקתי נרות וביקשתי שאהבה נפשי הדלקתי אורות ונסעתי שאהבה נפשי שמעתי מלים וקולות". כוחות האהבה מוצגים ככוחות, שיש בהם לשנות פני תבל, להאיר עולמות: מדובר באנרגיה של תחנות כוח חשמליות ומצבורים כוחניים מיוחדים, וכך כותבת לאה לאהוב שלה בספרה הקודם: "חשמל פיךָ חשמל גופךָ חשמל נשמתךָ מַצית מדינה שלמה' וכוחות האהבה מופיעים שוב ושוב בשירֶיה, וכך בספר זה בשיר 'תפילת סולוויג' עמוד 164: 'הפוך ידו האלוהית של הרחוֹק קרוב. קרוב ללב'. בעיני המשוררת, האהבה היא הנושא המדובר ביותר במציאות האנושית,ולכן היכולת לאהוב היא לא מקסם פתאומי, כי אם אמנות יצירתית הנלמדת ממש, כמו כל נושא אחר. האהבה מאפשרת שיחה מלב אל לב. להבין את הצד השני, ומגוון שיריה בספר הם גלריה של וידויים, סדרת שיחות בזמן אמת. 'הנה אלמֶדך אש גם מים אלמֶדך'. עמוד 140 כוחות השירה הן כוחות להפוך את איתני הטבע, לשנות סדרי בריאה. השיח שבין הנפש האוהבת לאהוב לבה, הוא העצמה של השיח הקיומי. בדרכי הכתיבה שלה מנסה המשוררת לצלם מצבי הוויה שונים, ללמוד את הסודות הרוחניים של העולם, לחשוף משמעויות במפגש עם צורות קיום שונות - פרחים, עצים, עננים, פריחות, ותופעות טבע שונות - גם הרס, קמילה ורעידת אדמה. בספר שיריה, מתכתבת לאה טרן עם צורות ספרותיות מגוונות - ואנו חשים, שיש לה יכולת לחולל שינויים רוחניים בעולם, לתת פשר אחר לבריאה.