איתמר בן גביר אינו פניה הבלעדיות של הציונות הדתית, לצבעיה ולגווניה. בן גביר הוא חלק מהפסיפס הזה המצוי בקצה המנעד הרחב. מי שמגדיר את מיקומו על הסקאלה הוא האיש ומעשיו, אמונותיו וערכיו. בן גביר ורשימתו 'עוצמה יהודית' ניסו כוחם מספר פעמים בניסיונות להיכנס לכנסת ולשרת את עם ישראל על-פי האג'נדות הערכיות שלו וכשלו. רוב הציבור בציונות הדתית הפנה כתף קרה למפלגה זו ולרעיונותיה.
בן גביר, במשך שנות דור, צמצם את הפער וצעד מהשוליים הקיצוניים, הסהרוריים עד למיינסטרים. מקוריוז פיקנטי הפך לפוליטיקאי לגיטימי הזוכה לאלפי שעות שידור בתקשורת המרכזית בישראל.
האם בן גביר התמרכז או שמא החברה הישראלית התקרבה לשוליים, שאלה שתשובתה תלויה במשיב עליה על-פי אמונותיו וערכיו. הצטרפותו לרשימת 'הציונות הדתית' שבראשה עומד בצלאל סמוטריץ' גרמה לזעזוע עמוק בציבור המזוהה עם המגזר, היה לערכת חיצי רעל ארסי המופנה לראש הממשלה בנימין נתניהו על חתימת הסכם עודפים עם 'הציונות הדתית', מחוללי חמצן חולקו לטהרנים המקצועיים שלא יכלו להשתלט על התקפי הזעם הבלתי נשלט זאת לאחר שכמדיומים מקצועיים דיווחו כי מנחם בגין, זאב ז'בוטינסקי, יצחק שמיר מתהפכים בקברם על פשיטת הרגל המוסרית בעצם חתימת הסכם העודפים עם רשימה המבקשת לפעול למען ערכים ואידאולוגיה החוסה בחוק גם אם אינה לרוחו של פרשן זה או פוליטיקאי אחר.
איתמר בן גביר מציג, כאמור, דעות קיצוניות בנושאי ביטחון וארץ ישראל, ביחס למיעוטים, במיוחד אם הם ערבים. אפשר לסלוד מהן, אפילו להזדעזע מהאמירות וההצהרות אך יש לזכור כי דעות אלו, על-אף קיצוניותן, קיבלו את הכשרתו של בית המשפט העליון אשר אישר לבן גביר להתמודד.
אל מול ההתנפלות וההסתערות עם לפידים בוערים, עיניים יורקות אש וזעם קדוש בלתי נשלט לעבר תורתו של בן גביר ושות', ממשיך דרכו של מאיר כהנא. נדמה כי הטהרנים המקצועיים ויתרו על היבא יזבק מרשימת בל"ד על קיצוניותה אשר אף היא עמדה במבחן בית המשפט העליון שקבע כי עם כל ההסתייגויות מערכיה והאידאולוגיה שהיא מייצגת היא זכאית להתמודד לכנסת ישראל. היבא יזבק חוסה בקונצנזוס של תיעוב כמו קודמיה עזמי בשארה, חנין זועבי.
תואמת קיצוניות בביזוי ערכי העם היהודי-ישראלי, בפגיעה ברגשותיו, בשבר ערכי אידאולוגי עמוק היא אבתיסאם מראענה, מספר שבע של מפלגת העבודה, שפרסמה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל את הפוסט הבא: "אלי, לא עמדתי בצפירה, הייתי בזמן נהיגה בזמן שכל המדינה כמעט עמדה דום. אני החלטתי להמשיך לנסוע ואלה היו שתי דקות מופלאות בזמן הצפירה. הכביש היה ריק, אני המשכתי לחשוב על מה שעניין אותי באמת באותו הרגע".
בפוסט נוסף כתבה: "איך השואה השפיעה על חיי המין של ניצולות השואה"? את עזה כינתה בפוסט: "עוד בחור צעיר מגטו עזה התאבד הלילה. אין תקווה לייאוש, לכיבוש האכזרי ולשלטון החמאס המדכא".
לרון חולדאי שהאיר את בניין העירייה בדגל לבנון הציעה להאיר בדגל פלשתין, על מתפרע שהשתתף בעימותים כנגד חיילי צה"ל בשומרון ונהרג כתבה בפוסט: "כולה בן ארבע עשרה שחלם, שיצא להפגין על זכותו הבסיסית להגן על אדמתו ועל חרותו", הזדהתה עם שובת רעל פעיל הג'יהאד האיסלאמי. ואף קבעה כי "הנכבה", אסונם היה לא פחות מ"אונס קבוצתי שבוצע על-ידי בריונים שממשיכים להסתובב חופשי, ומעולם לא עמדו מול משפט צדק".
הפוסטים, עד לרגע כתיבת שורות אלה לא הוכחשו על-ידי המועמדת אבתיסאם מראענה. לעומת זאת אירע דבר מוזר בקרב הטהרנים. הזעזוע העצום יצא לטיול, הצמרמורות חיפשו גלידה מצננת, הזעם הקדוש ניתק מהמוח, הפה התמלא בשבח והלל על חופש הביטוי, העיניים ראו לוחמת חופש חדורת משימה, האוזניים שמעו נעימות דמוקרטיות מלטפות. הגיבורה החדשה לא גרמו למדיומים הקדושים לחזות במנהיגי המפלגה, בדוד בן-גוריון העומד שוב על ראשו, ביצחק רבין מסמיק מזעם ומדליק סיגריה, בשמעון פרס התוהה אם מדובר בננו טרגדיה למפלגה שהייתה ביתו, ובגולדה מאיר מניפה את נעליה המפורסמות לעבר הבית שהיה לבקתת קש העומדת על כרעי תרנגולת.
הפרשנים לא שאלו, ואם שאלו היה זה בשפה רפה עם נימת התנצלות. לא ציפו לתשובות, לא חקרו, לא דרשו לא ביקשו הסברים, לא הרימו גבה, לא קימטו מצח, לא צקצקו לא פערו עיניים נדהמות, ובקיצור קידמו בשתיקתם את המועמדת מספר שבע בעיניים כלות, נרגשים ומאושרים אל מול בת האור, לוחמת החופש והחרות נגד הכובשים הארורים, אשת החמלה, מרעיפים הלל ושבח על מי שמזדהה עם שונאי יהודים ומבקשי רעתם, דמוקרטיה בעליזותה, בתפארתה.
איתמר בן גביר אבתיסאם מראענה, שני קצוות, שני קיצוניים, שני עולמות, שני סיקורים, צביעות אחת ידועה מראש.
