התייצבותם של 43 סנאטורים רפובליקנים מאחורי דונלד טראמפ למרות ההוכחות הברורות בדבר אחריותו להסתערות תומכיו על הקפיטול, היא הוכחה נוספת לקיטוב המאפיין את הפוליטיקה האמריקנית. חלקם עשו זאת משום שהם מכירים בהקצנה של מפלגתם: 40% מהרפובליקנים אמרו בסקר עדכני, כי אלימות פוליטית היא מוצדקת; בסקר אחר תמכו 75% מהם בכל שטראמפ ימשיך למלא תפקיד מרכזי במפלגה.
חלק מן המומחים אומרים שהבעיה נעוצה במבנה הפוליטי האמריקני – כותב אישאן ת'רור, בעל טור בכיר בוושינגטון פוסט. הפילוג הגובר יוצר תחושה של משחק סכום אפס; טראמפ נושא באשמה, אבל הבעיות הרבה יותר עמוקות. חלק מן המומחים מצביעים על שני גורמים מרכזיים: קיומן של שתי מפלגות בלבד ושיטת האלקטורים. לי דרוטמן, מומחה למדעי המדינה, אומר ששיטת שתי המפלגות מגבירה את הרעילות – אבל זה לא חייב להיות כך; ארה"ב יכולה להפוך לדמוקרטיה מרובת מפלגות. ממשל טראמפ רק מחזק את דעתו, לפיה יש צורך במפלגת מרכז-ימין המאמינה בטוהר הבחירות – אך זו תקום רק אם המפלגה הרפובליקנית תתפצל.
סקר של מכון גאלופ שפורסם השבוע (15.2.21) מצא, כי 62% מהאמריקנים רוצים שתקום מפלגה שלישית – השיעור הגבוה ביותר ב-18 השנים בהן נשאלת שאלה זו; רק שליש מהם סבורים שהשיטה הדו-מפלגתית הנוכחית מייצגת כראוי את הציבור. ניתן לטעון שכבר כיום הזירה הפוליטית מחולקת לארבע – אגפי הליברליזם והמרכז של הדמוקרטים, אגפי טראמפ והממסד של הרפובליקנים. אבל השיטה כולה בנויה על שתי מפלגות, וחלוקת מחוזות ההצבעה בהתאם לאינטרסים של המפלגה השלטת רק מקשה עוד יותר על התחרותיות.
לדעת דרוטמן, דמוקרטיה רב-מפלגתית בארה"ב מחייבת שיטת בחירות חדשה שתשקף טוב יותר את רצונו של הבוחר. הוא תומך בבחירות יחסיות לקונגרס, כאשר מבחינה טכנית מציע דרוטמן את השיטה האירית. זו משלבת בין מחוזות בהם הבוחר מצביע בעד מפלגה אחת, ובין מחוזות בהם הוא מציין את סדר העדיפות שלו בין המתמודדים הספציפיים. אומנם בישראל השיטה הובילה לבחירות חוזרות ונשנות, אבל מומחים רבים מסכימים שתוצאותיה בריאות יותר מבחינה דמוקרטית, כמו למשל במדינות סקנדינביה.
מערכת רב-מפלגתית יוצרת אווירה של יותר התייעצות והסכמה, אותן קשה להעלות על הדעת בוושינגטון הנוכחית. "במערכת דו-מפלגתית בה המנצח לוקח הכל, אין דחיפה להתפשר או להתחלק עם הצד השני. שיתוף פעולה בין מפלגות יריבות בממשלות קואליציוניות, יותר פוליטיקה עדינה יותר ומסבירת פנים יותר", אומרים מדעי המדינה נועם גדרון, ויל הום וג'יימס אדמס.
דורטמן מציג תרגיל: נניח שבארה"ב הייתה מערכת פוליטית משולבת כמו בגרמניה, בה הבונדסטג נבחר בשילוב של בחירות יחסיות ובחירות ישירות. במקרה כזה, האגף הטראמפיסטי של הרפובליקנים יהיה קרוב לאלטרנטיבה לגרמניה הימנית-קיצונית והוא יהיה מחוץ לשלטון או שותף שולי בו. במקום זאת, המערכת הפוליטית האמריקנית מאפשרת שלטון בפועל של המיעוט, מה שגורם הן להקצנה פוליטית חריפה והן לשיבוש סדרי העדיפות של הפוליטיקה הלאומית. לדעת דרוטמן, רפורמות מבניות ישרתו את הזרם המרכזי של הרפובליקנים ויגרמו לו "להפסיק לרדוף אחרי קהל בוחרים מצטמק המתגייס לטובת רטוריקה מקצינה ומסוכנת".
לטענת דרוטמן, החוקה אינה מונעת רפורמה בבחירות; בחירה לפי סדר עדיפות של המועמדים כבר קיימת בכמה מקומות ברמת המדינות. הדמוקרטים דוחפים חוק אשר יאחד את חוקי ההצבעה ברחבי ארה"ב, יקים ועדות מדינתיות עצמאיות לקביעת מחוזות ההצבעה, יהפוך את רישום הבוחרים לאוטומטי ויגביר את השקיפות של מימון הבחירות. "זה מסוג המקרים בהם כאשר אתה חושב, זה הגיוני מאוד; הבעיה היא שאנחנו פשוט לא חושבים", טוען דרוטמן.
