שבועיים לאחר השבעתו של ג'ו ביידן דיבר עמיתו הצרפתי, עמנואל מקרון, על חשיבות הדו-שיח עם מוסקבה ועל כל שאירופה חייבת להיות חזקה די הצורך כדי להגן על עצמה. שלושה שבועות לפני ההשבעה חתם האיחוד האירופי על הסכם השקעות חשוב עם סין, ימים אחדים לאחר שיועצו המיועד של ביידן לביטחון לאומי, ג'ייק סליבאן, דיבר על חשיבות ההתייעצות המוקדמת עם ארה"ב בנושא.
מסר מדיניות החוץ המרכזי של ביידן הוא "ארה"ב חזרה", לאחר מדיניות "ארה"ב תחילה" של דונלד טראמפ. אבל אם ביידן מתכוון במילה "מנהיגות" לחזרה לתפיסה האמריקנית המקובלת – אנחנו מחליטים ואתם מצייתים – הוא יגלה שאירופים רבים סבורים שעולם זה נמוג ושאירופה אינה השוליה של וושינגטון, מתריע אקונומיסט. לאירופה יש אינטרסים ורעיונות משלה בנוגע ליחסים עם שתי יריבותיה העיקריות של ארה"ב, והללו יסבכו את הדיפלומטיה של ביידן.
ג'רמי שפירו, בכיר במועצה האירופית ליחסי חוץ, מסביר, כי מנהיגי אירופה אינם ששים לנוכח המדיניות הקשוחה של ביידן כלפי רוסיה וסין ולנוכח המלחמה הקרה שהוא מכריז על שליטים סמכותניים. מומחים אחרים אומרים, שבבירות אירופה יש פחות סימני התלהבות מכפי שקיוו אנשי ממשל ביידן. אפילו אנדריאה קנדל-טיילור, שהייתה מועמדת לניהול ענייני רוסיה במועצה לביטחון לאומי, מודה שאמנם איש לא חשב שביידן פשוט יבוא ויאמר "היי, חבר'ה, חזרנו" – אבל התחושה הייתה שהמהלך יהיה קל יותר מכפי שהוא מצטייר בפועל.
ביידן ביצע במהירות את הצעדים הקלים בפיוס עם אירופה: חזרה להסכם פריז, נכונות לחזור להסכם הגרעין עם אירן וחידוש הדגש על רב-לאומיות וזכויות האדם. אבל איחוד השירות מול רוסיה וסין יהיה קשה בהרבה. סין היא יריבה מרכזית של ארה"ב, אך שותפת סחר מרכזית של אירופה. מנהיגי היבשת אומנם רואים בה יריבה ומתחרה קבועה, אבל גם שותפה – ולא אויבת. ואילו רוסיה עודנה שכנה גרעינית, לה יש מנופים כספיים ורגשיים משלה. שינוי מרכזי נוסף הוא פרישתה של בריטניה – בעלת בריתה הקרובה של ארה"ב – מהאיחוד האירופי.
המפלגה הנוצרית-דמוקרטית בגרמניה בחרה את ארמין לשט לעומד בראשה, והוא המועמד הצפוי לרשת את אנגלה מרקל בבחירות בסתיו הבא. לשט מפגין יותר סימפטיה לרוסיה וסין מאשר ביידן. הוא הטיל ספק בהיקף מתקפות הדיסאינפורמציה והסייבר של מוסקבה ומתח ביקורת על "הפופוליזם נגד פוטין". הוא גם תומך מובהק בכלכלת הייצוא של גרמניה, הנשענת במידה רבה על סין. בנוגע לעסקה עם סין, ישנם סימנים לכך שממשל ביידן רוצה למצוא פתרון בשיתוף עם גרמניה, כדי להסיר מכשול משמעותי מן היחסים עם בעלת ברית מרכזית.
גרמניה דבקה בתוכניתה להפעיל את צינור הגז נורד סטרים 2, המוביל מרוסיה אליה. העבודות עליו נפסקו אשתקד, לאחר ש-94% מהן הושלמו, כאשר הקונגרס האמריקני הטיל על הפרויקט עיצומים בנימוק שהוא ממומן בידי הקרמלין, חותר תחת אוקראינה ומאפשר לרוסיה לשלוט באספקת האנרגיה לאירופה. גם ביידן מתנגד לפרויקט, בנימוק שהוא מפלג את אירופה והופך אותה פגיעה יותר ללחצים רוסיים. אלא שבשטח חידשה רוסיה את הנחת הצינורות, ומרקל אומרת שמדובר ביוזמה כלכלית ולא בהצהרה גיאו-פוליטית. לדברי הגרמנים, הרגולציה של האיחוד האירופי ומבנה הצינור מפחיתים את יכולתה של רוסיה לשחק באספקה, ושרוסיה תלויה בהכנסות ממנו יותר מאשר אירופה תלויה בגז.
אקונומיסט מזכיר, כי מקרון שואף מזה זמן לפתח דו-שיח חיובי יותר עם ולדימיר פוטין, אך עד כה – ללא הצלחה. הממונה על יחסי החוץ באיחוד, ג'וזף בורל, ניסה משהו דומה בביקורו במוסקבה בתחילת החודש, שהסתיים בהשפלתו הפומבית כאשר עמיתו הרוסי, סרגיי לברוב, כינה את האיחוד "שותף בלתי אמין". כאשר מוסיפים לכך את הניסיון לרצוח את אלכסיי נבלני ולאחר מכן מאסרו ברוסיה, בריסל צפויה להטיל עיצומים נוספים על רוסיה – אך לא לפני סוף מארס – ותהיה פתוחה יותר להצעותיו של ביידן בדבר קו קשוח יותר.
פקידים בממשל ביידן אומרים, כי התיאום עם אירופה המפולגת מעולם לא היה קל, וכי מנהיגי מקדמים בברכה את שיקום המנהיגות האמריקנית – במיוחד כאשר האיום הסיני על היבשת ברור כיום יותר מאשר לפני חמש שנים. פקידים אירופים מצידם אומרים, שההסכם עם סין – שלהשלמתו נדרשו שבע שנים של מו"מ קשה – נועד בעיקרו להעניק לחברות אירופיות גישה לשוק הסיני הדומה לזו ממנה נהנות חברות אמריקניות. נראה שממשל ביידן יהיה מוכן להשלים עם קיומו, בשל חשיבות התיאום בין ארה"ב לאירופה מול סין.
