בביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי ישנו, כידוע, הפרק של אסיר ציון ב-1920, על שלקח על עצמו את הגנת ירושלים מול הפורעים הערביים, נדון ל-15 שנים עם עבודת פרך בכלא עכו, אך נחון וישב שלושה חודשים. בביוגרפיה של אב"א אחימאיר ישנם פרקים של אסיר ציון במחצית הראשונה של שנות השלושים, על היותו נרדף בידי יריביו ועל היותו המפגין היהודי הראשון נגד עיוותי המנדט הבריטי. על עטיפת ספרו "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'", על-רקע חום, ציור של אבני חומה גסות ובתוכן חלון זעיר ומסורג. "ישיבה" - במרכאות כמובן - לא בתלמוד-תורה אלא בכלא המרכזי של שלטונות המנדט הבריטי בירושלים, ובקיצור - "המרכזיה". שהרי הכותב היה בן-בית, בשנות השלושים המוקדמות של המאה הקודמת, בבתי הכלא המנדטוריים - ביפו, בעכו ובירושלים. מה לאיש רוח כד"ר אב"א אחימאיר - עיתונאי, סופר, היסטוריון - ולכלא? מה לבוגר אוניברסיטת וינה המהוללת, ולמרד נגד אימפריה נאורה, אירופית כבריטניה? ובכן, זהו המאבק שפתח בו ב-1930 נגד מי שכינה "הכובש הזר", למען יציאתו מארץ ישראל, מאבק שבו היה נכון להקריב את עצמו, כשהוא קורא לנוער הלאומי ללכת בעקבותיו, להילחם, להפגין, להיות נכון לשלם על כך מחיר אישי, כי אחרת לא נשיג את יעודנו הלאומי. הדברים הלכו והחריפו בעקבות פרעות תרפ"ט בחברון ובשאר ערי הארץ. הבריטים אינם ממלאים אחרי מחויבותם המשפטית-הבינלאומית, הן בהצהרת בלפור, הן בהחלטת חבר הלאומים והן בהסכם סן רמו, להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. אחימאיר הבין זאת מיד, קבע: דרושה לנו ציונות מהפכנית ולא מעמדית, והכריז: ההגשמה תעבור על גשר של נייר ולא גשר של ברזל.

פליליים לצד מורדים

את אוצרות רוחו, את ידענותו בהיסטוריה היהודית והעולמית, בתולדות שחרור העמים, הקדיש אפוא למאבק שפתח בו, בידיעה כי רק כך עמים אחרים השיגו את עצמאותם מייד משעבדיהם. רק כך גם אנחנו נשיג. זה היה חידוש ביישוב של אז, התפתחות שבאה בהפתעה גם לשלטון הבריטי. הנה צעירים יהודיים בארצנו מוכנים להיאבק ולשלם על כך מחיר אישי. להיות בכלא - זו הייתה בשבילו גאווה, לאומית ואישית כאחד. זה היה ביטוי לשעבוד אישי מצד אחד, אבל גם להרמת הראש, לנכונות להקרבה למען מטרה לאומית נשגבת. בכלא המנדטורי, כל כלא בארצנו בתקופת המנדט, ישבו, אלה לצד אלה, אסירים פליליים מכל הסוגים, לצד אסירי ציון, שאשמתם - מרד בשלטון העוין. אחימאיר וחבריו, אסירי ציון בציון, לא ישבו בחיבוק ידיים. מאחורי החומות הם תיכננו את בריחתם, כדי לשוב ולהצטרף אל חבריהם הלוחמים ולהמשיך את המערכה עד לניצחון. בשנות ה-80 היה לי הכבוד לערוך את הספר שיצא לאור על-ידי עמותת בית יאיר: "כך ברחנו לחזית". סיפורי לוחמי מחתרת כלואים, שעשו הכל, בתחכום רב, כדי להשתחרר מכבליהם. אבי איש הרוח - היה עז ברוחו אך חלש בגופו. גם הוא לא ישב בחיבוק ידיים. הוא חורט על אבן השיש של אדן החלון של תאו את שמו, את השם ביתר ואת צמד המילים ארץ ישראל, כמו גם את סמל המנורה. עד היום תוכלו לראות זאת בביקורכם במקום. אבל את עיקר זמנו מקדיש האינטלקטואל הזה, לוחם החרות, לקריאה, להתבוננות ולהעלאת רשמיו ומחשבותיו על הכתב. על מה הועמד לדין? על עבירות של הסתה, דהיינו חברות באגודה לא חוקית וקריאה לפעולות בלתי חוקיות. וכך נאמר עליו בגזר הדין: "אין ספק שאתה, אב"א אחימאיר, מנהיגו של הגוף והקשר הזה. אתה יותר מכל אלה שהועמדו זה עתה לדין לפני, גבוה משכמך ומעלה ביכולת, בהשכלה ובחינוך. אני יכול רק להביע את צערי על כך שלא היטבת לחשוב ולהקדיש את כשרונותיך, שאין להטיל בהם ספק, בכיוון מועיל יותר לעמך ולארצך" - קבע השופט בנימת פטרונות, וגזר עליו מאסר 21 חודש ועבודת פרך. הד"ר יהושע ייבין, בעצמו סופר ופובליציסט, שותף לדרך ולמאבק, כתב על אחימאיר, כי הוא זה שפתח לראשונה בפני הנוער הלאומי את שערי הכלא הבריטי. ומאז - היה כל שוטר בריטי המקביל את פני אסירים מדיניים חדשים, פונה אליהם בשאלה: קומוניסטים או רביזיוניסטים? הווי אומר, שהשלטון האנגלי כבר הכיר, שנוער המרי הרביזיוניסטי הוא אזרח שווה זכויות בין כתלי הסוהר הבריטי, או כפי שקראו לו אז: "כלא המלכות".

הסקופ הראשון של רוזנפלד

עוד בשער ה"רפורטז'ה" - צילום. אסיר ציון אב"א אחימאיר מאחורי גדרי תיל שסובבו את "המרכזיה", בית הסוהר המנדטורי המרכזי. הוא יוצא לטייל בחצר ומעבר לתיל ניצב אחד ממעריציו, העיתונאי שלום רוזנפלד, לימים חתן פרס ישראל לעיתונות. רוזנפלד זה רק עלה ארצה מפולין ודבר ראשון שהוא עושה, חש לבקר את האיש הנערץ עליו ועל הנוער היהודי בפולין. לצלם - נחשב אז לעבירה. רוזנפלד, על-פי עדותו, מחזיק מצלמה בתוך השרוול ואיכשהוא מצליח להנציח את מי שכינה: מורי ורבי. לדבריו, זה היה הסקופ העיתונאי הראשון שלו. הספר הזה, הראשון מאת אחימאיר, "מוקדש על-ידי מחברו לאסירי ציון בכל אתר ואתר: ב'מרכזיה', בעכו, בית לחם, עמק איילון, רפיח ואריתראיה דבריטניה" וגם אין הוא שוכח את אסירי המחנות בסובייטיה. כלומר בברית-המועצות. בסוגריים, מתחת לכותרת, נכתב: "יומן בית הסוהר", אך לאמיתו של דבר אלה הם רק קטעים מתוך היומן שלו, שנכתב מדי יום ביומו, על בלוקים של נייר, שנוצל עד תום לכתיבה. רפורטז'ה על יושבי הכלא, אסירים כסוהרים, בעטו של אדם שיודע להביט סביבו, להתרשם ולהעלות רשמיו בעט קולח של סופר עברי, בעל סגנון מיוחד, רשמים, הרהורים, הממלאים כל סמ"ר בבלוקים של הנייר, שסיפקה לו מי שביקרה אותו לעתים קרובות ולימים רעייתו. הספר ראה אור ב-1946, לא לפני שקטעים ממנו הוברחו ופורסמו - עוד כשאבא ישב בכלא - בעיתון התנועה הרביזיוניסטית "הירדן", בעריכת בנציון נתניהו, ובחתימת: א. אסיר ציון. ב-1984 הוא יצא במהדורה חדשה, בהוצאה לאור של משרד הביטחון, ספריית "תרמיל", וב-1996 אף יצא בתרגום לרוסית. היומן בשלימותו גדוש ומלא לא רק במבט נוקב ומעמיק על האסירים הערביים בעליבותם, אלא גם במחשבות, הגיגים, רעיונות, זיכרונות מכל תחנות חייו של הכותב, בעיקר בעקבות קריאת ספרות עשירה שאף היא ניתנה לאסיר האינטלקטואלי החבוש בתא 19. היומן המלא שמור עימנו, במוזאון והארכיון המוקדש לאבא, בבית האחרון שבו התגורר בעשור חייו האחרון, ברמת גן, ונושא את השם: "בית אבא". בימים אלה נסתיימה הקלדת היומן כולו, ואחותי שוקדת עליו לקראת הדפסתו והוצאתו לאור. זה ללא ספק מסמך מופלא, מיוחד במינו, גלוי וחושפני, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה ציונית-היסטורית, וכמובן מבחינת היותו עדות חיה של הווי הכלא עצמו, אסירים וסוהרים, ביומיום שלו. או במילים שלו: "צילום שבכתב". וכך כותב אבא בין השאר בהקדמה לרפורטז'ה, שאותה הוא מגדיר כ"התנצלות": "בסוהר המרכזי שבירושלים אין לראות תלמידי חכמים, עושי צדקה, חובשי בית המדרש. בל יתרעם הקורא על התמונה ה'נטורליסטית' המתקבלת מהקריאה... רשימות אלה הן מהתקופה כשבתוך כלא ה'מרכזיה' לא היו אלא שניים-שלושה אסירי ציון, לכשהם בטלים בתוך כמה מאות של פושעים מפושעים שונים. ולא רק אסירי ציון היו נדירים אז ב'מרכזיה', אלא אף מספרם של הפושעים היהודים היה קטן עד כי נער יכל לסופרם. ואם תפתחנה רשימות אלה צוהר קטן להבנת נפש העם השכן ולנפש השליטים העכשוויים, ורשם זאת הרושם לזכות לו".

אבו-ג'ילדה עולה לגרדום

לנגד עיני הקורא עוברים במהלך הקריאה שלל תיאורים ריאליסטיים-הומוריסטיים-אנושיים, מושגים ובעיקר - טיפוסים, דמויות של אסירים פליליים, רובם המכריע ערבים. מהם מפורסמים כמו השודד מהרי שכם אבו-ג'ילדה, שאת רגעי חייו האחרונים עד שהוצא להורג הוא מנציח, או סוהרים ובראשם ה"מודיר", הלא הוא מפקד הכלא סטיל הבריטי. הנה טעימה אחת, קצרה ומשעשעת: "שוטר ערבי מזיע ולומד עברית. אסיר יהודי מעיר לו: לשם מה לך עברית? למד אנגלית ותקבל תוספת של לירה וחצי לחודש. השוטר: איני מעוניין בכסף אנגלי, מתעניין אני בבחורות יהודיות". לימים, בשנת 1948, פירסם אבא בעיתון "המשקיף" מאמר זיכרונות נוסף על ימי הכלא, תחת הכותרת "בדקר דמרכזיה", שבו מרחיב בתיאור מפורט, מעין מדריך טיולים, בדקר, של בית הכלא המנדטורי, על יושביו, נכנסים ומוכנסים. "הנכנסים" הם המפקדים, השוטרים, הסוהרים, ואילו "המוכנסים, הם האסירים. וכך הוא כותב: "אם אינך נכנס לסוהר, אלא מוכנס, סימן שהינך 'מחבוש' (חבוש, אסיר), ואין הבדל אם אתה 'מעוף' (אסיר לאחר גזך דינך) או 'מחכום' (אסיר לאחר גזר הדין). במקרה אשר לפנינו, המדובר על-כניסה או הכנסה לא לסתם בית הסוהר אי-שם, אלא ל'מרכזיה' - בית הסוהר המרכזי בתקופת ממשלת המנדט, הנמצא ב'מוסקוביה', היא חצר הרוסים, שבתוככי 'אל קודס, היא ירושלים עיר הקודש". בהמשך הוא מספר על ההיסטוריה של המבנה וגלגוליו, מאז הקמתו כאכסניה לצליינים הפרבוסלביים במאה ה-19, ועד להפיכתו עוד בזמן הטורקים לכלא. כל מה שהיה צריך לעשות - זה רק לשים סורגים על החלונות, ויש לך בית כלא לתפארת. בית סוהר ללוחמי המחתרות בטרם קום המדינה. מעניין שעל עצמו, על סבלו שלו, בין כתלי הכלא אין אחימאיר מספר בספר עצמו, אם כי ביומן המלא הקורא לומד הרבה על הכותב. למשל - לאחר שכבר נחבש בכלא, מודיעים לו על הכוונה לבטל את אזרחותו, "על יסוד זה שהראית את עצמך בלתי נאמן לממשלת פלשתינה (א"י)". על כך קמה מחאה גדולה, בעיתונות, בכינוסים, בעיריות - מחאה חוצת מפלגות בארץ - והביטול לא יצא אל הפועל. בפולין, בנאומו בוועידת הצה"ר העולמית בינואר 1935, אומר ז'בוטינסקי בין השאר: "אחימאיר נעדר מתוכנו. הוא אינו שייך לסוג האנושי הממוצע. הוא מורה לנו את הלאומיות הכנה, ומקומו בין מנהיגי העם. אנו חייבים להודות לו מאוד... עם כמה מהשקפותיו אין אנו תמימי דעים, אולם לרוחו, השואף לקורבנות ולגבורה, אנו מסכימים כולנו". במאי 1935 מדווח עיתון "הירדן", כי "מפי אסירים שעזבו בזמן האחרון את בית הסוהר נודע לנו, שהיחס לאב"א אחימאיר, המתענה בסוהר הממשלתי זו השנה השלישית, הורע בהרבה בזמן האחרון. הנהלת בית הסוהר שללה מאחימאיר את הזכות שהייתה לו, לטייל פעמיים בשבוע בחצר החיצונית והחזירה אותו לתאו. מציינים שבשעה שהנהלת בית הסוהר נמצאה בידי מיסטר סטיל, הרי ידע להתייחס לאחימאיר כמו לכל האסירים, בחומרה ובקפדנות, אבל ביושר. לא כן עכשיו, שמר סטיל נסע לחופשה. יחס זה שמתבטא גם בכמה פרטים קטנים, נתגלה בייחוד בשלילת זכות הטיול האלמנטרית מאב"א אחימאיר".

אקדחים ולא פרחים

אחימאיר יצא לחופשי ב-4 באוגוסט 1935, לאחר 18 חודשי מאסר, את פניו קיבלה משלחת של מרכז הצה"ר וקובצת בית"ריות שהגישו לו זר פרחים. "פרחים אתם מביאים לי?" - קרא לעברן - "אקדחים אנו צריכים". לז'בוטינסקי בווארשה שיגר מברק ובו מילה אחת: "לפקודתך!" דרכו הראשונה הייתה אל הכותל המערבי, ביקוריו הראשונים - אצל הלוחמים בעלילת הדם. בערב נערך לכבודו מיפקד חגיגי של בית"ר ירושלים. "הירדן" הקדיש לו את מאמרו הראשי: "לבנו יפעם משמחה אין קץ לקראת שחרורו של אדם זה, שרק דרך אחת ידע בחייו הקשים והכאובים, היא דרך של התמסרות ללא גבול והקרבה עצמית על מזבח הציונות". באותו גיליון ובבאים אחריו התפרסמו עשרות מודעות ברכה מאת מוסדות ואישים. 86 שנה עברו מאז. כיום - לראות את מוזאון אסירי המחתרות המחליף את בית הסוהר, שבו ישבו אסירי ציון הלוחמים לחרות עמם - ובו לקחו נפשם בידם, באפריל 1947, ברימון מתפוצץ שהוברח אליהם לתאם, לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין ולוחם לח"י משה ברזני הי"ד - זהו הניצחון הגדול של המאבק, של מסירות נפש, של שנות הישיבה בכלא, של הגלות באפריקה. מאבק שהובילו אותו אנשי רוח כז'בוטינסקי ואחימאיר, כאורי צבי גרינברג ויהושע ייבין. אגב, פיינשטין עוד הספיק לקרוא בכלא את הספר "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'". לפני מותו מסר את העותק שהיה ברשותו לחברו דניאל אזולאי עם ההקדשה בכתב ידו: "דני, בצל הגרדום הנני מקדיש לך את ספרי זה למען תזכור שלא לחינם אני צועד לקראת המוות, כי אם למען חרות העם". אב"א אחימאיר ישב לאמיתו של דבר בפעם הראשונה בכלא עוד בעירו בוברויסק, ב-1917, שנת המהפכה הקומוניסטית, לאחר שניסה למנוע מקצין בולשביקי להחרים שק סוכר מסוחר יהודי. בן 20 הוא היה אז, ושם משפחתו - גייסינוביץ'. בפעם האחרונה ישב בכלא הבריטי, בסוף 1937 ותחילת 1938, הפעם שוב במבצר עכו, לאחר שהשלטונות עצרו כמה וכמה מבכירי התנועה הרביזיוניסטית, ביניהם גם ערי ז'בוטינסקי, עם התגברות הפעולות של האצ"ל לשבירת ההבלגה. ואחר כל זאת – ב-1946 מוענקת לאב"א אחימאיר תעודת עיתונות רשמית מטעם המנדט הבריטי. מספרה - 001. היא שמורה עימנו ב"בית אבא". בשנת 2019 יוצאת לאור הביוגרפיה הפוליטית הראשונה של אחימאיר. זוהי ביוגרפיה בשפה האנגלית, מחברה הוא דוקטורנט באוקספורד, ויצאה לאור ב...לונדון. היש שמחה גדולה מזו? היש ניצחון גדול מזה?