אנשים טובים
רמי, המפעיל החביב של הצרכנייה ביישוב מגוריי, מודיע לנו מדי פעם על חידושים בהיצע המצרכים בחנותו. בפורים הדהים אותנו בהודעתו (בעריכה מועטה של לשונו): "... משתף אתכם במעשה מרגש של אישה מקסימה, שנכנסה [לצרכנייה] נתנה לי סכום לא מבוטל וביקשה ממני לתת אותו למי שאני חושב שזקוק לזה.
ראשית, אני רוצה להודות לה על הזכות. ידוע לי שאותה אישה עובדת קשה כדי לפרנס ולהתפרנס. לכן, המעשה ריגש אותי עוד יותר. אני אתרום את אותו הסכום לאותה המשפחה. ... שוב תודה לך. את מיוחדת, אנושית ומדהימה ...".
רמי, איש מדהים בעצמו.
פורים הנו חג שמח, ואחת ממצוותיו הנה לתת מתנות לאביונים. "... וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (אסתר ט', פסוק כ"ג). בתלמוד נקבע, כי החובה חלה על גברים ועל נשים כאחד, וחובה על כל אחד ואחת להעניק מתנות, לשני אביונים, לפחות. הרמב"ם הגדיר בהלכות פורים בספרו החשוב, "משנה תורה", את המתנות לאביונים כמצווה החשובה בפורים. "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשִלוּח מנות לרעיו; שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה בשכינה, שנאמר לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" (ספר זמנים, הלכות מגילה, פרק ב', הלכה י"ז).
קוברים
במאמץ משותף רוסי-צרפתי, נקברו בראשית פברואר שרידי חיילים צרפתיים, שנהרגו ומתו במהלך הנסיגה הצרפתית ממוסקבה בשנת 1812.
פקידים רשמיים וצאצאי המצביאים הרוסיים והצרפתיים, שהשתתפו במערכה נכחו בטקס בעיר ויאזמה (כ-190 ק"מ ממערב למוסקבה). תחת שלג יורד נקברו בו שמונה ארונות, ובהם שרידי 126 חיילים, שנפלו במערכה, שלוש נשים ושלושה בני-נוער.
בין הנוכחים בטקס היו יוליה חיטרובו, צאצאית של מרשל מיכאיל קוטוזוב, שזכה לתהילה על שהדף את הצבא הצרפתי; והנסיך יואכים מירא, צאצא של מרשל צרפתי ידוע.
השנה מציינת צרפת מאתיים שנה למותו של נפוליאון. את השרידים גילו ארכיאולוגים בשנת 2019 בקבר המוני של חיילים רוסיים וצרפתיים. על החפירה פיקח פייר מאלינובסקי, יו"ר הקרן לפיתוח יוזמות היסטוריות רוסיות-צרפתיות, המקורב לקרמלין. ניהל אותה הארכיאולוג אלכסנדר חוחלוב.
נראה, כי כולם נהרגו בקרב על ויאזמה (שלושה בנובמבר 1812) בתחילת הנסיגה הצרפתית ממוסקבה - עוד לפני שהצבא הצרפתי חצה את הנהר בֶּרֶזינה. משערים, כי הנשים הצטרפו למסע המלחמה הצרפתי, כדי להעניק עזרה ראשונה לחיילים ולנהל את הקנטינות לחיילים; וכי שלושת הנערים היו מתופפים.
כשנחשף הקבר, בעקבות עבודות תשתית באזור, סברו, כי אלה שרידי חיילים ממלחמת העולם השנייה, שנקברו בהרבה קברים כאלה במהלך הקרבות במערב רוסיה. חוקרים באקדמיה הרוסית למדעים הפריכו השערה זו, ושייכו את ההרוגים לפלישה הצרפתית לרוסיה בשנת 1812. זאת, כיוון שמרבית ההרוגים היו בשנות השלושים לחייהם. יתר-על-כן, בבדיקה נוספת מצאו הארכירולגים כפתורי מתכת, שנשרו ממדי החיילים, והוכיחו, שהיו ברג'ימנט 30, ברג'ימנט 50 וברג'ימנט הקל 24 של הרגלים הצרפתיים.
דיווח בררני
במוצאי שבת שעברה פתחתי משום מה את הרדיו באחת עשרה בלילה, והאזנתי לחדשות בקול ישראל. דיווחו על כל מיני עניינים, ופירטו מאוד אודות ההפגנות נגד ראש הממשלה. נזכרתי בד"ר חנן נווה, עורך חדשות בכיר ומוערך, שהיה בקול ישראל, שסיפר, כי במהלך שהות צה"ל בדרום לבנון, החליטו עורכי החדשות ברדיו להדגיש את הידיעות על המחאה נגד המשך שהותנו בזירה, כדי להשפיע על דעת הקהל.
באותה השבת הפגינו מאות ברחבי הארץ נגד הטיוח המשטרתי בפרשת הרג הנער אהוביה סנדק על-ידי בלשי משטרת ש"י. אף מלה לא נשמעה ברדיו על עשרות ההפגנות הללו בכל רחבי הארץ. הרדיו, כביכול הממלכתי, אינו מעוניין לפרסמן, כי הן הפגנות של דתיים בעיקר ושל "מתנחלים" שומו שמיים.
מבחינתי, זה עוד מסמר בארון המתים של השידור הציבורי בארץ. אין תקציב המדינה צריך לממן תעמולה והסתה חד-צדדית, שעורכי החדשות מעוניינים בה... וזו אינה דוגמה בודדת להטיה ולהדרה פוליטיות ולא-ענייניות ב"כאן", תאגיד השידור הממלכתי לכאורה.
מדינת חלם (2)
"פחות משלושה אחוזים מהמהגרים הבלתי-חוקיים, שהפסידו בהליכים משפטיים, שילמו את הוצאות המשפט", כך דיווח גלעד צוויק בישראל היום.
המדובר בכמיליון שקל, שמשלמים אזרחי ישראל במקומם של המסתננים, שתביעותיהם ממומנות על-ידי ארגונים עוינים ל"זכויות אדם" ועל-ידי מדינות זרות, על-מנת להתיש את רשויות השלטון במדינה. כך, מסכלים המסתננים ושולחיהם את ביצוע מדיניות ההגירה במדינה.
הפתרון פשוט, סבור עו"ד יונתן יעקובוביץ מהמרכז למדיניות הגירה ישראלית. לדעתו, יש לחייב את המסתננים, שעותרים לבית-הדין לעררים, להפקיד מראש ערובה לתשלום הוצאות המשפט; ואז לא יידרשו הליכי גבייה מורכבים.
פתרון אחר, שנראה לי הרבה יותר יעיל, הוא הפעלת חוקים ותקנות, הדנים בהסתננות ארצה, שהרשויות מתעלמות מקיומם.
הגנה עצמית
בתחילת המאה העשרים התארגנו יהודים ברוסיה, שסבלו מפוגרומים ומרדיפות, להגנה עצמית, כיוון שהשלטונות מעלו בחובתם להגן עליהם ואפילו עודדו את הפורעים. כעת צריכים אזרחי ישראל, ובעיקר, הסובלים מהאנרכיה, שמחוללים בריונים בדואיים בנגב ובגליל, ללכת בעקבותיהם ולהקים ארגונים מקומיים להגנה עצמית כיוון שמשטרת ישראל הבטלנית מפקירה אותם ואת רכושם, והשודדים חוגגים.
כמובן, יש ארגון "השומר החדש", שעושה חלק מהעבודה, שמשטרתנו אינה מוכנה לבצע. לצערי, זה עדיין ארגון קטן, הבנוי על מתנדבים, ואינו יכול לפרוס את הגנתו על כל רחבי הארץ. "השומר החדש" מכסה, לפי שעה, קצת יותר מ-775 אלפי דונם.
"אם אין אני לי מי לי ... ואם לא עכשיו אימתי". כך אמר הלל הזקן (מסכת אבות, פרק א', משנה י"ד). לצערי, הישועה לא תבוא מהשלטונות ולבטח לא מבטלני משטרתנו. לכן, צריך כל אחד, חקלאים ואחרים, להתארגן להגן על עצמו, על בני-ביתו ועל רכושו.
אגדה עירונית בשרון מספרת, שבני מושב מסוים תפסו גנבים ערביים בפרדסי המושב, והכו אותם מכות נמרצות עד שחזרו הגנבים לבתיהם בתצורת המבורגרים. מאז נרתעים שכני אותו המושב מלשלוח ידם ברכוש המושבניקים. בדקתי את האגדה העירונית, ויש לה בסיס מוצק, שכולל את תפקודה המופלא של משטרתנו. היא חקרה את המושבניקים, ולא ניסתה לאתר את הגנבים. סיפור דומה אירע למכר, אף הוא חקלאי, שקרא לשוטרים לטפל בגנבים, שתפס בשדותיו, ומצא את עצמו נחקר כנאשם.
לפיכך, צריכה ההגנה העצמית להיסמך, כנהוג, לצערי, בזמננו, על ייעוץ משפטי צמוד ותקיף. המשפטנים שבשלטון אינם מוכנים לאמץ את "חוק דרומי" (עיינו בערך אריה שיף). אם חפצי-חיים אנחנו, אסור להירתע משיגיונות המשפטנים. בשכונה שלנו ליפי-נפש ולפחדנים אין שום סיכוי להישרד.
