Shaken not stirred, ככה בונדי בוי אוהב את המרטיני שלו ותמיד דואג להזמין אותו באלגנטיות מהממת, לא פחות מהממת מהיפיפייה התורנית שלצידו. סצנה מתבקשת לסרט של 007, אבל הו, כמה היא רחוקה מהסצנה המקומית בה שיא האלגנטיות מתמצה בלצעוק "סליחה" לפני שאתה מבקש עוד חמוצים. אין מה לעשות, בונד שייך לסוג מסוים של אנשים עליו נמנים בעיקר סוכני ביון עם מכוניות שוות. בונד שייך ל"אנשי הקוקטיילים".
אנשי הקוקטיילים הם אנשים שמבחינתם יציאה לדרינק היא לא ריקון מהיר של חצאי בירה תוך לעיסה מסיבית של בוטנים, לבוש בטרנינג החביב עליך, אלא משהו אלגנטי והדור. אנשי הקוקטיילים, כמו ג'יימס החביב, לבושים תמיד בקפידה ויושבים על בר מעוצב כשבידם כוס עם משקה מתוחכם. אפילו אם הם גומעים סתם כוס של בירה מקומית, זה איכשהו נראה אחרת. אומנם תאמרו, ובצדק, שסביר להניח שאת הז'אנר הזה של האנשים והברים יותר הגיוני לחפש באפר ווסט סייד מאשר בתל אביב, אבל מסתבר שגם בארץ יש מי שהחליט לתת מקום של כבוד לז'אנר, ויש כבוד, כי על המשימה מופקדים מהמקצוענים בארצנו הקטנטונת - מי שהביאו לנו את נפלאותיו של הפאב האירי.
משפחת ה"בלום" החליטה ללבוש אלגנט ולהביא לעולם את הילד השלישי - המילי'ס. מדובר בבר קוקטיילים שמזכיר יותר לאונג' בר באפר ווסט מאשר את הרוח האירית של שני ההורים המסורתיים, מולי וליאו.
למרות הספות המפתות של הלאונג' לא שברנו הרגלים מגונים והתיישבנו על הבר. אחרי שיחה קצרה עם הברמן החלטנו לשמוע לעצתו ולהזמין את גאוות המקום - הקוקטיילים, שהרי בבר קוקטיילים עסקינן. אתחיל בגולת הכותרת: Black forest (45 שקל) - ליקר שוקולד, וודקה פטל, פירות יער ושמנת. למרות הרתיעה הבסיסית שלי מקוקטיילים על בסיס שמנת ומליקרים כבדים הופתעתי לגלות שמדובר בשילוב מנצח, וזה בהחלט זכה להיות הקוקטייל המנצח של הערב. הקוקטייל השני היה גם הוא מצוין, אם כי מעט מתוק מדי - Red mandarine (47 שקל) - וודקה תפוזים, קואנטרו, תפוז, פירות יער ומעט סוכר. הסוד לדעתי טמון בפירות היער הטריים שנכתשים במקום. מומלץ לכל מי שמפחד מטעם חזק של אלכוהול, אבל לא מתנגד להשפעה.
המשכנו בשני קוקטיילים קלילים יותר: apricot mango martini (43 שקל) ג'ין, מנגו וברנדי משמש ו-passionate Jew (45 שקל) - קמפרי, ג'ין, פסיפלורה ואשכוליות שהיו גם הם מתקתקים וחזקים. מי שאינו נמנה עם אנשי הקוקטיילים יכול ללא בעיה להשתדך עם אחד מעשרות סוגי הוויסקי שיש בתפריט או לחלופין עם כל סוג אלכוהול אחר, מאחר ומדובר בתפריט עשיר באופן מרשים בגזרת הוויסקי פרמיום. למרות זאת, אני ממליצה בחום לנסות לפחות קוקטייל אחד (ואני בכלל לא אוהבת קוקטיילים!) כי הם באמת מיוחדים, טובים, ובניגוד למקומות אחרים, לא חסכנים בכמות האלכוהול.
עם רגלים משוכלות וכוס קוקטייל ביד הרגשנו יותר זוהרות, וזה מיד עורר בנו תחושת רעב. התפריט מחולק לשלושה חלקים: קל למנשנשים, בינוני למנשנשים בכבדות וכבד לרעבים. לשם האלגנטיות החלטנו לנשנש בקלילות והזמנו שיפודי פילה (33 שקל) וקלאב סנדוויץ' מילי קטן (27 שקל), שהכיל את השילוב האהוב עלי (והסוטה מעט) של רוסטביף עם ביצה קשה, שנחים בין עגבנייה, חזה עוף וכמובן בצל וחסה. לא רק שהיה טעים, אלא גם יאמר לזכותנו שניסינו לנשנש בצורה הכי אלגנטית שיכולנו ולהשאיר את גינוני האיכרים מאחור, לפחות להערב.
ברגע שהפנמנו שכנראה שבונד לא ייכנס מבעד לדלת וירים אותנו בזרועותיו (אחרי ריב על קונרי הפגנתי חברות אמיצה והסכמתי להתפשר על ברוסנן) החלטנו שזה כנראה הרגע לזנוח את הפסאדה ולהתנחם בצורה היחידה שאנחנו מכירות. פלטת השוקולד (43 שקל) הנפלאה היתה פיצוי יותר מהולם לבונד האבוד. טרפלס, בראוניס, ופרלינים מושקעים ברמה שלא ציפיתי למצוא בקינוח בבר. אכן, קשים חיי הזוהר, אבל מפנקים בהחלט.
