בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעה שמועה לסוחרי הקרקעות מגדרה - עשהאל ויואב צוקרמן, שערביי הכפר בית עפא מעוניינים למכור את האדמות הפחות פוריות של כפרם. השניים רכשו את הקרקע ואף מצאו אנשי עסקים אמידים מירושלים ומרחובות, שרצו שכספם "יעבוד" ולא "ינוח בחוסר מעש" בבנק. הם ביקשו לטעת בדרום פרדס ולייצא לחו"ל את הזהב, שיגדל על העצים. העסקה כמעט הושלמה לשביעות כל הצדדים, עד שהפרדסנים לעתיד נזכרו, ש"כדי לגדל עצי תפוז צריך גם מים באיכות ראויה". הצוקרמנים שכרו משפחה מערביי האזור לכריית באר. המים שהתגלו בעומק 64 מ' נשלחו לבדיקה במעבדה, והתשובה לא איחרה לבוא: 420 מ"ג כלור לליטר, מליחות גבוהה מדי לגידול תפוזים. העסקה לא יצאה לפועל. בשנת 1939 רכשו המוסדות הלאומיים (הקק"ל) את הקרקע מהאחים צוקרמן. עד מועד הרכישה, איכרי בית עפא המשיכו לגדל דורה (סורגום) באדמת זיבורית כבעבר. יוסף וייץ, מראשי קק"ל שהתמסר לקידום ההתיישבות, הועיד את משימת ההתיישבות על אדמת בית עפא לגרעין "גבעת גנים". ב-9 ביולי 1939 הגיע וייץ ל"נחלת יהודה", מקום ההכשרה של הגרעין, והביא לחברים את הבשורה. ה"פצצה" שהשליך וייץ - ויתור על ההתיישבות בגליל - עוררה סערה: "יש לנו כבר אדמה בגליל, מה פתאום שנלך להתיישבות בנגב? רבים טענו כי "אנחנו אפילו עוד לא ראינו את המקום"!! "רוצים לראות את המקום? אין בעיה", אמר וייץ. "למחרת בבוקר ייצאו ארבעה "מרגלים", נציגי הקיבוץ, בליווי שני משוריינים לאדמת בית עפה". ואכן, כך היה; החברים נסעו שעות, הגיעו למקום, שבו נמצא כיום מגדל המים וניסו להמתיק לעצמם את הגלולה המרה: "כאן לא נצטרך לסקל את האדמה", אמר אחד. "דווקא יש כאן רוח נעימה", אמר שני. ה"מרגלים" חזרו לנחלת יהודה, ובהצבעה זכתה ההצעה להתיישב בנגב, ברוב. יעקב (קובה) וילן, שהצביע נגד ההתיישבות בנגב, הבין את גודל השעה וביקש הצבעה חוזרת המעידה על שאר הרוח של החבורה: "הערב הזה ייכנס לדברי הימים", אמר. "אני מבקש שנצביע שוב והפעם נצביע כולנו כאיש אחד - לנגב" (יצוין כי כל האזור שהיה דרומית לגדרה נחשב אז כ"נגב"), וכך היה. שם הקיבוץ - נגבה - הוצע על-ידי יוסף אריכא, שפעל במסגרת ועדת שמות היישובים על יד קק"ל (כיום ועדת השמות הממשלתית).

נגבה נוסדה כיישוב ה-51 ביישובי "חומה ומגדל" והייתה היישוב הדרומי שבהם. ליד הכניסה לקיבוץ ניצב כיום דגם היישוב בקנה מידה של 1:1, שחזור שנעשה בסיועה של קרן קימת לישראל. הדגם אינו מוצב במקומו המקורי. המחנה של אז נבנה מעט ממערב למקום, שבו ניצב כיום מגדל המים הישן והמחורר של הקיבוץ. לעלייה על הקרקע קדמו כשבועיים של הכנות קדחתניות. בנגריות של ראשון לציון, נס ציונה, תל אביב וגבעת ברנר עבדו יומם וליל כדי לצייד שיירה בת 42 משאיות, שיצאה מבאר טוביה לדרכה בליל 12 ביולי 1939. כבר בשעות הצהרים של אותו יום עמד היישוב על תלו. במהלך העבודות יצא נער בן באר-טוביה שהתחבא באחת המשאיות והודיע שגם הוא בא להשתתף בבניית היישוב. זה היה ישראל טל ("טליק"), לימים אלוף בצה"ל שזכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל. ימים ספורים לאחר העלייה על הקרקע, הגיע למקום מושלה הבריטי של עזה, בקסטר, ותבע מהמתיישבים לרדת מיד מהשטח ולחזור לצפון. לאחר שעות שכנוע רבות וויתר המושל על דרישתו לאחר ששוכנע כי הקרקעות נרכשו כחוק על-ידי יהודים (משפ' צוקרמן) כבר בראשית שנות השלושים. כעבור עוד יום קיבל נציג נגבה, מיכאל הנגבי מאת קצין המחוז עארף אל עארף את המינוי ל"מוכתר" הקיבוץ. נגבה הייתה מוקפת ב-12 יישובים ערביים והחברים לא העזו לצאת מחוץ לגדר היישוב. הרצון ליצור קשר עם השכנים בא לידי ביטוי עת בסתיו 1939 הוזמנו נכבדי הכפרים מהסביבה להשתתף בנטיעות בקיבוץ החדש. משתמה המלאכה התפנה לשוב הביתה יוסף אבידר, האיש שפיקד על לא מעט יישובים במבצעי חומה ומגדל וניהל אותן. בג'וליס עצר אותו ואת חבריו רכב צבאי בריטי. הסמל בדק את הרישיונות והצהיר: "אין לכם רשות לנוע כאן, אתם נמצאים מחוץ לתחום היישובים היהודיים"! "אתה טועה", ענה לו אבידר, "אנחנו באים מיישוב יהודי שנמצא דרומה מכאן". "רק אתמול סיירתי כאן", פסק הסמל, "אין כאן שום יישוב יהודי". לאחר ויכוח ממושך הבינו הבריטים שיש דברים בגו. קציני המשטרה והצבא, שהגיעו למקום, התפצלו וניסו לשדל את המתיישבים לעזוב את המקום, אך לשווא. בלית ברירה קנסו כל אחד שנמצא בנגבה בלירה אחת בעוון הפרת העוצר. יהיה נחמד לגלות את הקבלה על סך 29 לירות א"י בארכיון קק"ל או קרן היסוד. עם העולים לנגבה היו גם אחיו של אורד וינגייט ("הידיד") ועיתונאי אנגלי נוסף ששהה אז בארץ. השניים, שתמכו בהתיישבות היהודית, לא חסכו מהשלטונות הבריטיים את שבט לשונם.

מעבר לשער הקיבוץ נמצאת "אנדרטת המגנים", יצירתו המפורסמת של הפסל נתן רפופורט ומהאנדרטאות המרגשות בישראל. האנדרטה, העשויה ברונזה, הוצבה בקיבוץ ב-10 בנובמבר 1953. היא מתארת שלוש דמויות - לוחם, איש קיבוץ וחובשת. הדמויות צעירות, יפות וחסונות. הן מקרינות און ומביטות אל עבר האופק בתקווה ובביטחון. מאחורי הדמויות מתואר יבול הארץ - זית, גפן, חיטה ושעורה. האנדרטה מייצגת את האידיאל הציוני - עבודת אדמה ולחימה למענה ומקובלת גם כיד לציון זכרם של הנופלים במקום. הפסל רפופורט הגיע לנגבה ההרוסה לאחר שהגה את פסלו - מרדכי אנילביץ' - ביד מרדכי. עבור הפסל בנגבה בנה שתי סקיצות - שני דגמים של פסלים מגבס והעניק לחברי הקיבוץ את הזכות לבחור ביניהם. כדי להעמיק את הידע של החברים, שאינם מצויים במכמניה של היצירה, החליט האמן להעביר לחברים שיעורי אמנות. במשך ערבים רבים באו החברים העייפים מעמל יומם והאזינו להרצאות על אמנות ימי הביניים, על ריאליזם סוציאליסטי, על שכול וגבורה בהיסטוריה של פיסול אירופי. רק לאחר "תקופת ההשתלמות" על הדשא המרכזי, בחרו החברים בהצבעה דמוקרטית בדגם הראוי לדעתם. רפופורט לקח את הדגם הנבחר לצרפת ויצק בסטודיו שלו בפריס את הפסל שנבחר. גובהו של הפסל 4,5 ורוחבו 4 מטר ומשקלו 6 טון. סגן אלוף אבידן, מח"ט גבעתי התכבד בהסרת הלוט. כיום ניצב הפסל לראווה בקיבוץ, ליד בית הקברות, שבו טמונים לוחמי תש"ח, שנפלו על הגנת נגבה וסביבתה. כזכור, ערב הקרב המכריע ב 12 ביולי 1948 היו במקום 70 חברי קיבוץ, 66 לוחמים מחטיבת גבעתי ותגבורת נוספת. מצבת כוח האדם הגיעה ל-166 איש. המבקר החפץ לראות את הדגם השני של הפסל - הוא מוצג במועדון לחבר של נגבה. בהזדמנות זו יוכלו המבקרים להציץ באלבום התמונות הענק, שהוכן על-ידי דני איגלינסקי, המציג לראווה תצלומים מימיה הראשונים של נגבה, מעשה ידיו של תנחום אריאלי, חבר הקיבוץ ומג"ד בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, שהנציח בתצלומיו את חיי היומיום בקיבוץ.

ליד בית הקברות של נופלי תש"ח, בצד הכביש המוביל למגדל המים המחורר, ניצב טנק מצרי מדגם "לוקוסט". לאמיתו של דבר הטנק המצרי הראשון בהתקפה על נגבה עלה על מוקש היה מתוצרת איטליה. חברי נגבה ביקשו את הטנק המקורי להציבו כמזכרת אך נאמר להם כי הוא אבד. צה"ל מסר להם במקום זאת את טנק הלוקוסט מ-44, מתוצרת ארצות הברית שהשתתף בקרבות על עיבדיס ונלקח כשלל. כידוע, טנקים, מטוסים וחי"ר תקפו במלחמת העצמאות את נגבה שוב ושוב במשך כחודשיים. לא נפרט כאן את עלילות הקרב, אך נאמר, שבימים ההם נאלצו אנשי נגבה לחיות בבונקרים, כיוון שבתי הקיבוץ ברובם נהרסו בקרב בזה אחר זה. ביום ההתקפה הגדולה על נגבה, ב-12 ביולי 1948, ספג הקיבוץ 4,000 פגזים. בהתקפה זו, הושמדו שבעה טנקים מצריים מתוך כ-20 שהשתתפו בקרב, רובם מהמוקשים הרבים, למעלה מאלפיים, שזרע מסביב לקיבוץ החבלן המפורסם עודד נגבי. טנק אחד הצליח להגיע כ-80 מטר מגדר הקיבוץ, וכשהכול נראה כמעט אבוד, סב על שרשראותיו לפתע ללא שום סיבה צבאית אחרת הנראית לעין. בקרבות על נגבה נהרגו 43 מגנים. ביניהם היו חברי הקיבוץ, מתנדבי תנועת "השומר הצעיר" בארץ ולוחמי חט' גבעתי. ביום זה המצרים איבדו יותר מ-1,000 לוחמים.

מגדל המים המחורר מפגזי המצרים ניצב עד היום ליד הכניסה לנגבה. הטנקיסטים המצרים צלפו בו שוב ושוב כדי למוטטו ולהיפטר מנקודת התצפית הגבוהה, שממנה אפשר היה לצפות היטב בנעשה מסביב. זו ההזדמנות ללמוד משהו על בעיית המים והובלתו לנגבה. בשנת 1940 החליטו המוסדות המיישבים להפסיק את ההובלות היומיות של מכלית המים לקיבוץ מן הבאר הפרטית של משפחת פומברובסקי מבאר טוביה. ההחלטה הואצה מפאת הקורבנות הראשונים שנפלו בעת הבטחת ההובלות, גרשון רוגוז'ינסקי והנוטר אברהם צבי שק, שנהרגו במיקוש משאית המים. הוחלט לבנות מגדל מים במקום והמפקח בפועל מטעם "סולל בונה" ת"א היה המהנדס אלכסנדר באסין (בצר). הוא היה ידוע גם בזכות שפם עבות דמוי שפמו של קצין הפרשים הסובייטי המעוטר סמיון בודיוני. בתכנון נאצר כי במגדל תהיה "חבית" בנפח 100 מ"ק, והוא אף אמור לשמש לתצפית ואיתות. נראה שהמגדל עמד בהפגזת 150 הפגזים על-ידי תותחי 25 ליטראות מפלוג'ה וממג'דל, החזיק מעמד בזכות עקשנותו של בַּסִין; "אתם קיבוצניקים חובבנים", אמר לחברים. "אין לכם מושג בבנייה. אני ורק אני אעמוד ליד מערבל הבטון ואקבע את היחס בין המלט, הזיפזיף, החול והמים. רק ככה יהיה לכם מגדל לדורות". המהנדס בסין עמד ליד מערבל הבטון הפרימיטיבי במשך 36 שעות רצופות, ולא נתן לאיש להחליף אותו. חברי הקיבוץ רצו עם דליים ללא הרף עד שנשלמה יציקת המגדל... בתום המלחמה ביקשו חברי הקיבוץ להרסו ולהקים מגדל מים חדש ומשוכלל אולם המוסדות התנגדו וביקשו להפכו לסמל גבורה בנגבה. בדיעבד, ברור שטוב שהתקבלה דעת המוסדות והמגדל מעניק למתחם הגבורה בקיבוץ את תחושת "העמידה על-אף הכול".

הנוקטה הוא מבנה קטן, כ-50 מ' ממערב למגדל המים. אפשר לחלוף על פניו מבלי לשים לב לקיומו, אבל אנחנו ניתן לו את הכבוד המגיע לו משום שזהו המבנה היחיד שנותר מאתר "חומה ומגדל" המקורי. הבריטים דרשו מחברי הקיבוץ לבנות מבנה מוגן ומאובטח, שישמש מחסן הנשק של הגאפירים (ע'פיר בערבית - שומר) - כיתת הנוטרים של משטרת היישובים העבריים בנגבה. כמו-כן במבנה זה אמור להתגורר הסרג'נט הבריטי, וזה היה התנאי של השלטונות לקבלת רישיונות נשק לנוטרים. הנוקטה (נקודה בשפה הטורקית), הייתה נקודת המשמר של הגאפירים, נבנתה למרגלות מגדל התצפית המקורי של נגבה, שנבנה במסגרת חומה ומגדל - לב הביטחון של היישוב. המבנים, שנבנו כחלק מ"חומה ומגדל", היו עשויים עץ ולא שרדו. רק הנוקטה נוצקה מבטון, ועל כן שרדה והגיעה לימינו אלה. כיום מונה קהילת נגבה כ-900 נפשות ומחזיקה מפעלים, תעשיה קלה ו-11 אלף דונם לגידולי חקלאות.

צאו לטיול בחודשים אלה, בהם כל גבעות נגבה פורחות, שקדיות פזורות בוודיות ועיתים ניתן לראות עדיין משוכות צבר. איך להגיע לאתר: אם אתם ברכב פרטי ודאי תפעילו את "הווייז" והוא יוביל אתכם ליעד. ניתן להגיע גם באוטובוס מס. 23 מאשקלון. זמני נסיעה בתחבורה ציבורית: מתחנה מרכזית של ראשון לציון - 97 דקות; מאשקלון - 63 דקות; מאשדוד: 52 דקות. ואם תהיו ברי מזל ומאיר מינדל, מנהל המקום, ידריך אתכם "במוזאון הפתוח" (כפי שזכינו חברי ואני), תזכו לסיפורים מרתקים על עמידת הגבורה ועל הקרבות באזור ובמיוחד על האנשים שצמחו בתנועת השומר הצעיר ונאחזו בציפורניהם בנגב.