בשבת זו אנחנו קוראים בתורה שתי פרשות, וַיַּקְהֵל ופְקוּדֵי. אומנם לא נספיק להתבונן בשתיהן, ננסה לפחות להתבונן בראשונה. היא פותחת בפסוק (שמות לה): [א] וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם. בהמשך הוא משמיע לקהל את ההוראות שקיבל ואודותן קראנו בפרשות תרומה ותצווה, בדבר איסוף התרומות לבניית המשכן והוראות לבנייתו בפועל על-ידי מתנדבים, ובניצוח האמנים בצלאל ואהליאב. אבל עוד לפני כן הוא קובע הגבלה מוחלטת בנוגע למועדי העבודה: [ב] שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. הגבלה זו הרי נכונה תמיד, מדוע היה צריך להדגיש את זה דווקא כאן?
רש"י משיב על כך כבדרך אגב בציינו את מועד ההקהלה הזאת: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר. ואולי כדי לחדד הוא מוסיף: והוא לשון הפעיל שאינו אוסף אנשים בידים אלא הן נאספים ע"פ דבורו. ביום הכפורים ירד משה מן ההר בפעם השלישית. בפעם הראשונה חזר עם הלוחות, ראה את העגל שעשו ושבר אותן. בפעם השנייה עלה להתפלל לה' שימחל לעם. בפעם השלישית עלה וירד עם הלוחות השניות אחרי שה' מחל על חטא העגל. היה זה ביום הכפורים שנקבע מאז ליום מחילה וסליחה. מהלך הפתיחה של חטא העגל, אודותיו קראנו בשבת שעברה, היה: ...וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ... העם שנכשל בעגל ציפה בכליון עיניים לבשורת הסליחה.
משה מודע לציפייה לתיקון החטא שהחל בוַיִּקָּהֵל הָעָם, התקהלות ספונטנית לכאורה שמובילה לחורבן חלילה, ולכן הוא פותח בהקהלה, וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, הקהלה תמידית תחת דגלו של משה היא שבכוחה להביא את התיקון המיוחל ועד לריפוי העם. וכאן הוא מבהיר לעם שאמנם ה' סלח להם, אבל כדי למנוע תקלות כאלו בעתיד חייבים ליצור סדר יום חדש ומחייב שכולל עבודת ה' בכל יום. לצורך כך מקימים את המשכן שכולם מוזמנים להשתתף בהקמתו, כל אחד וכל אחת בהתאם ליכולתו, אם בכסף וזהב ואם בעבודה פיזית. משה ידע כי העם הצמא לבשורת הסליחה צפוי להתגייס בהתלהבות למשימה ולעבוד גם בשבת לזירוז חידוש הקשר עם הקב"ה, לכן הוא פותח באזהרה על השבת.
דגלו של משה אז בשבוע שעבר ראינו התקהלות כמו ספונטנית שמתברר כי הונעה על-ידי אויב פנימי שמבקש להביא חורבן חלילה. חז"ל מכנים את אותו אויב 'ערב רב' אבל הכוונה היא לאינטרסנטים שמצליחים לרמות אנשים תמימים ולרתום אותם להשגת מטרותיהם השליליות ואף החורבניות. התיקון היחיד ואף המוחלט לנטיית ההתקהלות הספונטנית, שהנעתה שלילית עד שיוכח אחרת, הוא בהתקהלות מתוך היענות לקריאתו של משה המנהיג ותחת דגלו. וכאשר זוכים לעשות זאת, חייבים להקפיד על הגבולות שהוא סימן, כמו בעניין השבת וגם בהיקף התרומות (פרק לו): [ו] וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא.
עד עכשיו דיברנו על שני קהלים, אחד שהתקהל ספונטנית ותוצאתו השלילית ואחד שהתקהל לקריאתו של משה. הסדר הזה חוזר על עצמו בכל שנה בפרשות אלו והוא נועד להזכיר לנו את כללי היסוד להנהגה של עם ישראל, שרק התקהלות תחת דגלו של משה רבנו היא חיובית ובונה. התקהלות ספונטנית כמעט תמיד תהיה שלילית והרסנית. והנה בהשגחה פרטית לפני כשבועיים קראנו על עוד התקהלות, הראשונה בסדרה של שלוש התקהלויות. היה זה בפורים, במגילת אסתר (פרק ח): [יא] אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-עִיר-וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם... (פרק ט) [ב] נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד, בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם... התקהלות להתגונן מפני אויב חיצוני.
אל מול האויב החיצוני כל היהודים פעלו בהסכמה ובשותפות מלאה וככל הנראה זה משהו שמאפיין אותנו מאז. הבעיות והמחלוקות עלולות להתעורר בעניינים פנימיים, כאשר כל אחד בטוח שדעתו היא הנכונה והיא אמורה לחייב את כולם. מצב כזה מעניק לאינטרסנטים הזדמנויות לחגוג על התמימות של רוב העם ולמשוך רבים לכיוונים בלתי רצויים תוך ארגון התקהלויות של מחאה ספונטנית כביכול, כמו שהיה בחטא העגל. התורה חושפת בפנינו את שלוש ההתקהלויות כדי שנלמד מהן, שנבחן לאורן כל קריאה להתקהלות, כי רק התקהלות תחת דגלו של משה רבנו, שמטרתה חתירה ליעדים התואמים להוראות שהשאיר לנו בתורה הקדושה, רק התקהלות כזאת תניב תוצאות חיוביות לעם ישראל.