אני שמח בשמחתה של נורית זרחי, משוררת שאני אוהב לקרוא את שיריה, שקיבלה את פרס ישראל בתחום השירה והסִּפרות לשנת תשפ"א. זה לא הפרס הראשון שקיבלה נורית זרחי. היא עוטרה בפרסים רבים - פרס ביאליק, פרס ראש הממשלה, פרס יהודה עמיחי, פרס לאה גולדברג, פרס דבורה עומר על מפעל חיים וישנם עוד פרסים ספרותיים שפסחתי. לדעתי, פרס ישראל בתחום הספרות והשירה הוא הפרס היוקרתי ביותר.
נורית זרחי, שכיום היא בת כשמונים, ספרה הראשון "ירוק ירוק" ראה אור בשנת 1966 בהיותה בת 25. עד היום ראו אור כ-100 ספרים לילדים, למתגברים ולמבוגרים. נורית זרחי היא משוררת וסופרת, שכתבה ספרי שירה, פרוזה, מסות, סיפורים קצרים, נובלות. הממד האוטוביוגרפי מהווה נקודת מוצא לכתיבתה ומשתקף ברמות שונות של גילוי וכיסוי.
אבקש ברשימה זו לשוטט ללא סדר על פני מרחבים ביצירות אהובות ותוך כדי השוטטות, שבתכליתה לא תהיה מסודרת, אנסה לדלות מתוך אי-הסדר שבשוטטות שלי קטעי שירה, שאני מוצא עצמי חוזר אליהם ומנסה לנהל דיאלוג איתם. אבקש סליחה, כי השורות הראשונות איתן אבקש לשוחח קשורות במילים "פִצְעֵי הַיַּלְדּוּת". כקורא אני חש וכואב את פצעי הילדה, נורית זרחי, שהתייתמה בגיל חמש מאביה, הסופר ישראל זרחי, וגדלה כילדת חוץ בחברת הילדים בקיבוץ גבע. אני חוזר לכתב העט "הליקון" משנת 2011 וכואב את אשר עולה מהשיר "הַתִּקְרָה עָפָה". אי-אפשר שלא לכאוב את הכאב של משוררת שהעלתה על הדף את המילים:
"טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פִּצְעֵי הַבְּדִידוּת". מדובר בפצעים שלא ניתן להירפא מכאבם.
השיר נובע ממקום ההתחברות לחוויות ילדות,
כשבמרכזה ניצבת חוויית ההעדר. הקורא חש בשיר זה ובשירים אחרים, שניתן בהם ביטוי לחיפוש מתמשך אחרי אהבה כתחליף או כתיקון להיעדר אב. הקורא חש את כאבה של משוררת, שלבה הכתיב את השורה על "הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעֲלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר".
המשוררת, שאת שיריה אני אוהב ומרבה לחזור אליהם, עברה חווית ילדות כשתקרת הבית, שמתפקידה להעניק יציבות והגנה, הלכה והתרחקה ממנה. ובהמשך "הַתִּקְרָה עָפָה" והתוצאה, שסורגי השמים
"הֵם דָּחֲפוּ אֶת הַיַּלְדָּה לְתוֹך חוֹר הָאַיִן". האם הכואבת את כאב בתה היתומה מאב ערה למצוקת הילדה ופונה אליה "תַּלְבִּישִׁי אֶת הַתִּקְרָה, סָרַגְתִּי לָה סְוֶדֶר". מענה הילדה כואב בחד משמעותיות שלו בהסבירה לאם הדואגת שהיא טועה, שניתן עוד להלביש את התקרה - "טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב... שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פִּצְעֵי הַיַּלְדוּת".
כשאני קורא את השיר נפרסים בפני חיי הילדה היתומה מאב, שהגיעה לקיבוץ גבת עם אם, מורה שכירה בקיבוץ, והילדה בת החמש עד לכתה לצבא נכנסת למפגש קשה של לינה משותפת ורחצה משותפת עם בנים בבתי ילדים ולאחר מכן לבתי נעורים. נורית, שגדלה והייתה למשוררת ולסופרת, בת של סופר, שהלך ממנה טרם עת שהוא וחבריו: "כתבו בשפה שלא הייתה שפת אמם, בשפה שהייתה פרי דמיון של מציאות שטרם התהוותה". והיא, בניגוד לאבא, כותבת בשפה, שהיא אינה פרי הדמיון במציאות שכבר התהוותה ואיתה היא מבקשת לשוחח ולהתמודד בשירה ובפרוזה.
את אשר אני חש כלפי יצירותיה של נורית זרחי היטיב לבטא יותר טוב ממני יפתח אלוני במוסף הספרותי של עיתון הארץ מיום ששי ה-12.3, לכן אסיים את החלק הראשון של מאמרי במובאה מאשר כתב יפתח אלוני: "העיסוק בחתירה לחופש היא לדעתי לב-לבה של תנועת היצירה של נורית זרחי. השירים, הפרוזה, ספרות הילדים, כולם פועלים לשחרור תחום החופש. יצירתה תרה שוב ושוב אחר הדבר שיפתח לפני הקורא דלת אל מה שדרוש כדי להיות חי באפן אמיתי וממשי". אני מצטרף למה שכתב יפתח אלוני "הזכייה שלה מרגשת ומשמחת אותנו מאוד מאוד".
