כאשר ביל קלינטון קיים את מסיבת העיתונאים הראשונה שלו ב-1993, החוב הלאומי האמריקני היה 63% מהתוצר והמדינה הייתה במיתון; קיצוץ הגרעון היה הנושא הראשון עליו דיבר. 16 שנים מאוחר יותר החוב היה 77%, ארה"ב יצאה מן המשבר הפיננסי וברק אובמה הדגיש גם הוא שקודם כל צריך לטפל בצד ההוצאות.
כיום החוב הוא 27 טריליון דולר – 130% מהתוצר. בשנה שעברה לבדה זינק הגרעון הפדרלי פי שלושה ל-3 טריליון דולר. ארה"ב מנסה שוב לאתחל מחדש את כלכלתה, עם תוכנית סיוע בסך 1.9 טריליון דולר. אבל במסיבת העיתונאים הראשונה שלו (25.3.21), ג'ו ביידן כלל לא הזכיר את החוב, ואת המחיר של תוכנית החילוץ הזכיר רק לאחר 38 דקות – כחלק ממתקפתה על הרפובליקנים. גם כאשר שרטט ביידן את תוכניותיו להשקעות של 3 טריליון דולר, איש לא שאל אותו על המחיר ועל המימון.
הוצאות היוצרות חוב הפכו להיות נושא חסר חשיבות מבחינה פוליטית, מציין אקונומיסט. שיעורי ריבית נמוכים במיוחד הקהו את חששותיהם של כלכלנים רבים מפני סכנות החוב הציבורי, שפעם היה אובססיה של נבחרים, מועמדים, עיתונאים וקובעי מדיניות. רק לפני שנים אחדות, הצורך להפחית את החוב הניב שורה של הצעות דו-מפלגתיות; כיום הדמוקרטים מתייחסים אליו כגלגול עיניים של מטומטמים. הציבור תומך בביידן ובתוכנית הסיוע הענקית שלו; רק 3% מהאמריקנים סבורים שהחוב הוא הבעיה החשובה ביותר בפניה ניצבת ארה"ב.
שיעורי הריבית הנמוכים מובילים לכך שפרעון החוב הוא זול יחסית, למרות שהנטל השנתי – 300 מיליארד דולר – הוא יותר ממה שמוציא הממשל על דיור לעניים. עלייה של 1% בלבד בריבית תכפיל את התשלום השנתי, וזה עוד לפני ההשקעות שמתכנן ביידן. הנשיא אומנם מתכנן לממן אותן באמצעות העלאת מיסים, אך הרפובליקנים יתנגדו לכך והן לא יכסו את כל ההוצאה; תומכיו טוענים שההשקעות בתשתית יממנו את עצמן באמצעות האצת הצמיחה.
אקונומיסט מזכיר, כי במשך עשרות שנים היה ביידן נץ בתחום החוב. בשנת 1984, כאשר החוב היה רק 37% מהתוצר, הוא תמך בהקפאת כל ההוצאות הפדרליות כדי להתמודד עם הגרעונות שיצר ממשל רייגן. ביידן אף הזהיר מפני "משבר כלכלי ופוליטי ענק" בתוך 18-12 חודשים אם הקונגרס לא יפעל בתקיפות נגד החוב; הוא טעה.
למרות שהחוב התנפח תחת רונלד רייגן וג'ורג' בוש האב, הדמוקרטים הם שנתפסו בציבור כמפלגה של ההוצאות הגדולות. ב-1996 מצא סקר של גאלופ, כי החוב הוא הבעיה מספר אחת בעיני האמריקנים, וקלינטון הבטיח בנאום מצב האומה לאזן את התקציב בהכריזו: "עידן הממשלה הגדולה הגיע לקיצו". קלינטון הוביל לארבע שנים רצופות של עודף תקציבי, תוך יצירת ביטוח בריאות לילדים עניים – שילוב שנחשב עד לאחרונה לניצחון בעיני השמאל האמריקני. אבל עודפים אלו נמחקו בידי צניחת הבורסה, מתקפות 9/11 וקיצוצי מס בידי ג'ורג' בוש הבן.
אובמה נהג כמו קלינטון, ובחודש הראשון לכהונתו כינס "פסגה לאחריות פיסקלית", אותה פתח סגנו – ג'ו ביידן. בתקופתו של אובמה הצטמצם הגרעון ביותר מ-50%, הישג מרשים לנוכח העובדה שנקודת הפתיחה הייתה ההוצאות הניכרות בעקבות המשבר הפיננסי. ואז באו קיצוצי המס של טראמפ, עם ההבטחה שהם יממנו את עצמם בצמיחה מואצת; מטרה זו לא הושגה. סנאטורים רפובליקנים שנראו כנים בתמיכתם בצמצום הגרעון הצביעו בעד רפורמת המס של טראמפ, והדמוקרטים הגיעו למסקנה שהתמיכה הזאת היא לצרכים פוליטיים בלבד. כעת נראה, כי "סוף העידן של הממשלה הגדולה" הוא שהגיע לסופו.
