בצאת ישראל ממצרים לא היה כל צורך לחצות ים. בין מצרים למדבר סיני שטח יבשתי רציף. כדי לחצות ים הוביל משה את בני ישראל בדרך עקיפה בניגוד לכל הגיון. מפרשים כגון אבן עזרא וחזקוני אומרים כי חציית הים הייתה על-מנת שיכנסו המצרים אחרי בני ישראל ויטבעו. המהר"ל מפראג מרחיב את ההסבר ומפתח את הרעיון שיציאת מצרים במשמעותה ההיסטורית הייתה צריכה להיות באופן של גאולה נסית אגב שבירת כל החוקים הטבעיים:
"יש עניין גדול בקריעת ים סוף שאף אם היו המכות במצרים ביאור ובארץ, אינה דומה לקריעת ים סוף... וכאשר גברו ישראל על הטבע של הים ונבקע הים, נחשב זה התגברות על העולם הטבעי שהוא חמרי". לפי המהר"ל יציאת מצרים הייתה בכוונת מכוון מלווה בשינוי חוקי היסוד של הטבע, ואכן חז"ל אומרים שלא רק ים סוף נבקע אלא "כל מימות שבעולם נבקעו".
לשם מה היה דרוש אקט הנס? הגאולה הנסית? התשובה היא שהאקט הנסי היה דרוש כדי לברוא את ההיסטוריה. וכמו בבריאת העולם כך גם בריאת ההיסטוריה: הקב"ה בורא את החומר היסודי ומטיל על בני האדם לפרות ולרבות ולכבוש את הארץ, כך בבריאת ההיסטוריה הקב"ה פורץ אל עולם הטבע באקט נסי על-מנת לקבוע בלב בני האדם שיש משהו מעל הטבע ומעל כוחות בני אנוש, משהו רוחני המניע את המציאות אל תכלית מסוימת. אם יש ראשית יש תכלית. תפיסת תולדות האנושות כתהליך בעל משמעות, ולא כאירועים מקריים שרירותיים, או כאלה הנתונים לחוקיות הטבע היא תפיסה היסטורית.
רעיון זה יתברר אגב הצגת היפוכו בתרבות העולם העתיק. מצרים מכונה בתורה "בית עבדים", ולא רק בגלל שבני ישראל שועבדו שם אלא גם משום שכול בני האדם היו משועבדים שם, כמו גם במקומות אחרים, לכוחות הטבע. בעולם העתיק לא הייתה תודעת מציאות שאיננה טבע. חוקיות הטבע ביטאה את המציאות כולה. גם האדם היה לא יותר מאשר חיית טבע, מעין אובייקט שנתון אך ורק לשליטת חוקי הטבע. כולם היו עבדים לשליטים החזקים אשר מצדם עבדו רק את תופעות הטבע כגון השמש או אפילו, כמו המצרים, את הבהמות המסמלות יותר מכל את שגרת הטבע. ובהיות העולם כולו טבע ואין כל מעליו, ואין זולתו, הריהו חסר כל משמעות שמעבר לו.
ואם המציאות חסרת משמעות הרי שגם הזמן חסר משמעות, כלומר מה שקורה היום ומה שקורה בעוד 5,000 שנה הכל אותו דבר במהותו. וכאשר לזמן אין משמעות לא קיימת היסטוריה. אם הכל נתון לחוקיות הטבע הרי שאין חדש תחת השמש. וכמו שאין חידוש בטבע אין חידוש באדם שהוא אורגניזם טבעי. מובן שלגישה זו יש גם השלכות על המצב המוסרי. האדם במצרים העתיקה לא היה אלא כלי בבניית תרבות של אבנים. הוא היה כלי בידי חזקים ממנו והוא לא מרד במצבו כי אלו הם חוקי הטבע. חז"ל אומרים: "מעולם לא ברח עבד ממצרים". בתפיסתו הבין העבד כי בתוך מערכת החוקיות זהו מקומו. כפי שהטבע אינו משתנה אף מעמדו כעבד הוא טבעי ואינו משתנה.
תפיסה קדמונית זו בין שהשתקפה בחיים במצרים ובין שנדונה בפילוסופיה היוונית מאוחר יותר, מסבירה גם את היחס למושג הזמן. אסכולת אריסטו גרסה שהיקום הוא קדמוני, ללא ראשית. היו אומנם גם אסכולות אחרות שדיברו על סוג של התחלה אבל שלהתחלה זו אין כל משמעות מכיוון שהמציאות האמיתית היא דווקא בעולם האידיאות. הכל נתון לחוקיות בלתי משתנית, וכדברי פינדרוס, המשורר היווני בן המאה החמישית לפנה"ס, "החוק הוא אדון הכול". לא התופעה עצמה חשובה אלא החוקיות שבה.
גם אירועים, הנתפסים כתהליכים היסטוריים אינם אלא השתקפות של חוקיות "טבעית". כלומר אין חידוש, לא בתחום הפרט ולא בתחום הכלל. אין חדש תחת השמש. אין היסטוריה. מה שהיה לפני אלפיים שנה יתרחש גם בעוד אלפיים שנה. אומנם עמי קדם תיעדו אירועים אך זו לא הייתה כתיבת היסטוריה אלא כתיבת כרוניקה. הם רק דיווחו על אירועים שאין בהם יותר מאשר תיאור התרחשות, מבלי לייחס לאירועים אלה משמעות שמעבר להם. ואילו כתיבה היסטורית היא לא זו שרק מספרת סיפור אלא זו המבקשת לגלות את האידיאה המתפתחת בסיפור.
לעומת תרבות מצרים, מעמידה התורה את עיקר האמונה הישראלית על שני יסודות שהם אחד: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים". אלוקים ברא את הטבע. כוחות הטבע באים לידי ביטוי בתואר "אלוקים" אבל ה' (שם הוויה) הוא מעל הטבע וקיים לפניו מזמן אינסוף, בבחינת עתיק יומין. הוא היש האמיתי; האידיאה הנצחית. כל הכוחות המתגלים בטבע אינם אלא ביטוי לרצונה של אידיאה זו שהיא מעל הטבע וקודמת לו והיא מחייה את הכל ומחדשת מעשה בראשית בכול יום. אומנם "אין חדש תחת השמש" אבל מעל השמש יש חדש, שהרי "מעל השמש" משמעותו "מעל הטבע". החוקיות בטבע כמו גם צללים של חוקיות בהיסטוריה, על-פי התורה, אינם שרירותיות אלא מוכוונת תכלית.
משמעות ליש מי שיצר את ה"ראשית" עשה זאת לשם "תכלית", ולכן לא "החוק הוא אדון כל" אלא ה' הוא אדון כל, וכל אשר ברא ב"בראשית" אינו אלא עוּבָּר הנדון להתפתח אל הגשמת תכלית שמהותה מעבר לתפיסת אנוש. זאת מגלה הקב"ה במעשה קריעת ים סוף וכל שאר הימים, וכפי שאומר המהר"ל: "וכאשר גברו ישראל על הטבע של הים ונבקע הים, נחשב זה התגברות על העולם הטבעי שהוא חמרי". וכדברי ישראל אלדד: "ואף מעשה ים סוף אינו אלא אות לפסח, אות לדילוג על תהליכים שבטבע". נס קריעת ים סוף בא אם כן לקבוע שיש משמעות לקיום מעבר לחוקיות הסתמית שלו.
היסוד השני, הקשור בראשון הוא תפיסת הזמן. הרבה פילוסופים סברו שהזמן הוא משהו שלילי ואינו מציג כל התפתחות. יש אצל אריסטו ואצל אפלטון התייחסות לשינויים בזמן, אלא שאצלם השינויים הם בכיוונים מעגליים. למשל, הם מגלים שהדמוקרטיה מתגלגלת לכדי דיקטטורה, ובסיבוב מעגלי חוזרת שוב למה שהייתה, אבל אין שינוי התפתחותי. לזמן אין כל משמעות חיובית, וממילא כל ההוויה האנושית לדורותיה אין בה התפתחות ותכלית היסטורית. אין ראשית ואין תכלית. אין חידוש.
היהדות, לעומת זו מקדשת את החידוש. המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל, עוד בהיותם במצרים הייתה מצוות קידוש החודש (חודש- מלשון חדש). חידוש הלבנה אינו בגדר חוקיות סתמית אלא היא מזמנת את היהודי לראות בחידושה קריאה להתחדשות מוסרית - שלו כפרט ושל החברה ככלל. השקפת העולם הישראלית מחייבת התחדשות מתמדת. ביטוי לכך נותן ר' מנחם מנדל מקוצק: "המתפלל היום מפני שהתפלל אתמול - רשע טוב הימנו". בקידוש החודש היהודי שם אל לבבו שהזמן החולף הוא זמן חיובי כלומר זמן המאפשר תהליך שכלול עוּבָּר הבריאה אל עבר תכליתו. שאלמלא כן מה לו לקדש את הזמן? רעיון השינוי משתקף כבר בפרשה הראשונה של התורה, כפי שכותבת הפילוסופית אליענה אמדו לוי-ולנסי: שניים חוטאים - אדם וקין. אדם הראשון אינו מביע הכרה בחטאו. אצל קין כבר יש התפתחות. מתגלים ייסורי מצפון: "גדול עווני מנשוא".
על בני האדם, כפרטים וכקיבוצים, מוטל התפקיד להעניק משמעות מטפיזית ליש, ולפיכך נברא אדם בצלם אלוקים. תפקיד זה הינו מורכב ומסובך ויש בו מן האבסורד: חייו של אדם כלואים בחוקי הטבע אך עם זאת הוא נדרש להעניק לקיים משמעות שהיא מעבר לטבע. התורה מטילה על עם ישראל שליחות חלוצית בהענקת המשמעות להוויה כולה. עם ישראל הוא זה, שבקבלת התורה וקיום מצוותיה, עושה את הקפיצה התודעתית הגדולה ממצרים להר סיני, מחיים הכבולים לחוקי טבע חסרי פשר לחיים השואפים להתמזג באידיאה הנצחית שממנה ה"ראשית" וממנה הכיוון אל התכלית. מכאן נבין את הטעם שהרבה ממצוות התורה מדגישות את היותן מנוגדות בתכלית הניגוד לתודעת מצרים ו"המצריוּת" בכלל.
את מצוות שמירת השבת, למשל, קושרת התורה ל"זכר ליציאת מצרים", שהרי מושג השבת על מובנו הרוחני זר לחלוטין ל"חוקיות הטבע". גם מצוות חברתיות מוסריות מנוסחות בתורה כביטוי לשלילת הטבעיות המצרית, למשל: "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" או "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה, וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה." ובאופן כללי: "כמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". חוקים מוסריים אלה הרי אינם מחויבים על-פי חוקי הטבע, ואף אינם עולים בקנה אחד אתם.
הקפיצה ממצרים להר סיני, מבריאת הטבע אל בריאת ההיסטוריה, מהשגרה מעלת הגרה הסתמית אל החידוש השואף תדיר אל האידיאה הנצחית נעשית בקריעת ים סוף שהיא קריעה בתוך הטבע. עם ישראל עובר בחרבה ומתחיל לצעוד בהיסטוריה, וכדברי ישראל אלדד: "ואף מעשה ים סוף אינו אלא אות לפסח, אות לדילוג זה על תהליכים שבטבע. מצרים טבעו כי הם מיסוד הטבע. טביעתם איננה נס, טביעתם היא חוקית בהחלט. הנס הוא בכך שישראל לא טבע, שגלי החוקיות ההיסטורית לא הטביעו את העם הזה כאשר הטביעו עמים אחרים".