הקולגה שלי התלוננה לפני כמה חודשים עד כמה קשה לה. ידעתי שהיא שוכבת על הספה מול הטלוויזיה, מסרבת להתאמץ כהוא זה, ובאותו הרגע בדיוק הייתה לפניה צלחת עם בייגל, גבינה לבנה ודג מעושן. "ממש קשה", אמרתי והרחמים נטפו מקולי, ושאלתי, "למה קשה במיוחד"? "כי אני לא הולכת", הייתה התשובה שנענתה בפרץ צחוק מלבב מצדי. נורמה לא הולכת אף פעם (למעט מהמעלית למכונית ובחזרה), כך שהתלונה שהוגשה הייתה ריקה מתוכן. הפעם היחידה מהלך כל שנות כהונתו של נתניהו מ-2009 עד היום, מאז היא ואני התחלנו לכתוב ביחד ולשדר ביחד את תוכנית הרדיו שלנו, הייתה בביקורה הראשון (והיחיד עד כה) בארץ. נורמה התעקשה לבקר בעיר העתיקה, והיא הלכה ברגל מהמלון בו שהינו עד לעיר העתיקה.
לא הייתי רוצה שאתה, קוראי הנאמן, תתרגש או תלחץ. המלון בו היינו היה במרחק קו ישר (שהוא כידוע הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות) משער העיר העתיקה, וכל אותו הקו הישר הוא מתחם מפואר של חנויות, בתי קפה ומסעדות, בדיוק מה שנורמה צריכה! נכון שנורמה חזרה מתנשמת, אך זה היה כתוצאה מהרעיון של הליכה עצמאית, כמו גם מעוצמת החוויה של המקום הקדוש ביותר בעולם ליהדות ולנצרות.
בחרתי לפתוח בסיפור חווית הביקור בארץ והקושי העיקרי של המגיפה של 2020 משתי סיבות. ראשית, רק עצם המחשבה על הארץ, ביקור בה, וביחוד בירושלים הבירה, כבר מרומם את הנפש. זריקת אנרגיה כה נחוצה, ולא בכדי אנחנו מתפללים ואומרים בדבקות "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"! שנית, איני מזלזל כלל ועיקר במגיפה שעדין משתוללת לה ברחבי העולם, שהרגה עד היום כשלושה מיליוני אנשים וגרמה להדבקתם של לפחות 130 מיליון. אך לעיתים, קשיים מדומים או אמיתיים אינם כה נוראים כפי שאנו מציירים בעיני רוחנו. אני לא חושב שמישהו יצייר או יכתוב שיר על "אין הפלגות באוניות תענוגות" או "לא אכלנו בחוץ כל הזמן כפי שאנחנו רגילים" או אפילו "סבלנו מאד, בלי בתי מלון, בלי טיסות לחו"ל, רק מזל שכל הקניות הגיעו אלינו הביתה בלי בעיה"!
לעומת זאת, לפני שמונים ושתים שנים, באחד בספטמבר, פרצה מלחמת העולם השנייה. עשרות מיליונים מתו. שישה מיליונים מבני עמנו הושמדו. וזכרונות מאז מעמידים את הכל בפרופורציות הנכונות. "אין פרפרים פה", "יאנוש קורצ׳אק", "הגפרור שנשרף והצית להבות", "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", וכו׳ הן תמונות החקוקות במוחנו - בשחור לבן, חסרות צבע (כמו החיים שנזלו והתאדו ונעלמו), או במוזיקה, או במילים, והן מהוות צוהר לתקופה כה קשה שעד היום לא הצליחו הניצולים להתנער ממנה. רק המוות מגיע וחוסך מהם המשך ההתענות של שמונת העשורים מאז אותה תקופה איומה.
שלוש שנים ישבה חברתה הטובה ביותר של אמי עם עוד שני קרובים בעלית גג. באמצע הלילה מותר היה להם לרדת לכמה רגעים, וגם אז הסכנה הייתה עצומה, שמא יחשוד אחד השכנים שיהודים מתחבאים שם. לשבת במקום צר ולחוץ בלי יכולת לזוז שעה אחר שעה, יום אחר יום, בלי מיזוג או חימום, עם לחם צר ומים לחץ (ממש כמאמר הפתגם), יכול לגרום לא רק לבעיות בריאותיות כי אם גם נפשיות, צלקות שתשארנה ותלוונה את האדם משך כל ימי חייו. לכן כשנורמה התלוננה וצלחת גדושה לפניה, כמו גם הסלקטור למאות תוכניות של נטפליקס, ממש ריחמתי עליה, וכבר איני יכול וחייב לפרוץ שנית בצחוק עמוק ובריא.
אלא שהשואה אינה דבר של מה בכך, וגם אין היא נושא לבדיחות הדעת. כל כך מעט ניצולים עדין אתנו, ובהם הורי - שניהם היו ילדים קטנים עת פרצה המלחמה. שניהם ניצלו. אמי הגיעה ארצה ממחנה עקורים (DP Camp), כפליטה בלתי חוקית לפלשתין. אבי כבר הגיע ארצה לישראל, בדיוק לפני שבעים ואחת שנים, בשלושים ואחד במרץ, 1950. כל מי שניצל את השואה היה בן גילם או מבוגר יותר, קרי היום בשנות התשעים לחייו, ורוב מי שניצל כבר אינו בחיים.
כך נשארנו אנחנו, דור הילדים של אותם ניצולי שואה, וחלקנו שמענו את מקצת שעבר עליהם, אך לרוב אפילו לא זאת. נעלמים להם הניצולים, הולכים לעולמם, וכבר אין יותר עדים לזוועות שהאומה המתקדמת והתרבותית ביותר בעולם באותו זמן ביצעה. ללא עדים ועדויות, מה נשאר? ועדה "מדעית" ביותר שכינסה מדינה מחבר העמים, הרפובליקה האיסלאמית של אירן, רפובליקת בננות מסוכנת ביותר, ולפי אותו כנס "מדעי" ביותר, השואה לא הייתה ולא קרתה, בלתי אם מזימה ציונית מתועבת לגנוב מדינה ליהודים. אירן גייסה לא רק את המדע כי אם גם ערכה תחרות קריקטורות, ובה הפליאו "אומנים" מרחבי העולם כולו להפריך את טענות היהודים לגבי רצח עם.
היטלר כתב ודיבר שככל שהשקר גדול ועצום יותר, כך יעילותו גדולה יותר. אירן ממשיכה בדרכו. ראשית עם תוכנית הגרעין שלהם, שהיא, לדברי אירן, אך ורק למטרות שלום (כי חסר לה מקור אנרגיה מעבר לכל מצבורי הנפט הרבים). ואולי אין היטלר המגדלור המנחה של אירן כי אם הקוראן עצמו, המטיף שמותר וחשוב לרמות ולהשתמש בכל האמצעים בכדי להשיג את המטרה.
המטרה היא השתלטות על העולם כולו וייסוד החליפה האיסלאמית, וזאת בכדי לזרז את הגעת והתגלות המהדי הנעלם, המשיח של המוסלמים. אצלם היהודים ומדינת ישראל הם רק אבן נגף, הפרעה זמנית בהתקדמותם דרך עירק וסוריה, לבנון ומצרים דרך המדינות לחופי הים התיכון. הם עוד ישתלטו על חלקים ניכרים של העולם, ורק אותה ארץ קטנטונת, בה אנשים אפילו לא עשרה מיליונים עקשנים וקשי עורף, מפריעה להם, גורמת לרעש, מפרסמת את הארכיונים של תוכנית הגרעין שלהם שהובאו במיוחד עבור מטרה זו מטהרן הבירה לירושלים.
אפילו המגיפה הכלל-עולמית שגרמה לנורמה הקולגה שלי להתלונן על קשיי הבידוד ולחלום על הליכות ארוכות (שכאמור בחיים היא לא עשתה), לא האטה את קצב פיתוח תוכנית הגרעין האירנית ולא עמעמה את נחישות האירנים להשיג את מטרתם. נהפוך הוא, הם התמידו בנחישות אופינית, בעוד העולם התברבר.
עד כמה טוב שיש לנו את מדינת ישראל בארץ ישראל, מדינה שלנו, אחת ויחידה בעולם כולו. עד כמה טוב שמדינת ישראל חזקה ומסוגלת להגן על עצמה נגד כל אויב מבית ומבחוץ. ועד כמה טוב שיש עוד שזוכרים את העבר, ושאינם מתבלבלים: מדינת ישראל אינה "מדינה דמוקרטית", וגם אינה "מדינת כל אזרחיה, תושביה ואויביה". מדינת היהודים היא, היא ולא אחרת, בית ולאום, מקלט ומפלט. ובכדי לשרוד בעולם, וביחוד בשכונה המזרח תיכונית באותה "ארץ זבת חלב ודבש", יש רק דרך אחת ויחידה: להיות חזקים, להיות מלוכדים, להתמקד במטרה ולא לשכוח מהיכן הגענו ולאן אנחנו הולכים.
