מאבדים את הריבונות
מדרום לבאר-שבע אין חוק ויש אלוהים - אומר פתגם בדואי - ובנגב אין חוק ואין אלוהים. האירועים בירושלים מוכיחים, כי מה שקורה שנים בנגב, ביהודה, בשומרון ובגליל, עקב מחדלי המשטרה, השב"כ וצה"ל, לא נעצר שם; ומרוב שטויות של הארגונים הללו, אנחנו מאבדים את הריבונות על ארצנו. הגליל העליון המזרחי מוכה באלימות ובטרור חקלאי; בירושלים וביפו מתפרע השבאב; ובנגב, כבר מזמן, אין משילות ישראלית.
מול המתפרעים עומדים השב"כ ומשטרת ישראל אובדי עצות, ובינתיים מורידים המתפרעים את המדינה על ברכיה. המשטרה אינה מוכנה להכיר בהתפרעויות הערבים בירושלים כפעולות טרור, כך מדווח ארגון "חוננו"; וכל יום מסלים הטרור. הכתובת בוהקת על הקיר, וכדי שנשים אליה לב, יורה חמאס על אזור חוטף-עזה; ואנחנו משיבים אש עזה אל גבעות חול מסכנות ברצועת עזה - על חשבון משלם המיסים הישראלי. הפחדן מת הרבה פעמים, אומר הפתגם.
וזו אינה המציאות רק כשטרם החליטו חברי הכנסת האם נלך לבחירות חמישיות. זו המציאות, שיוצרות לנו המשטרה ומערכת הביטחון, שאינן רואות, שהבעיה אינה באירן, אלא בקרבנו, קרוב מאוד לבתינו.
פעם שלישית
מעולם לא חייכתי ככפי שחייכתי כשראיתי שם כל כך מבריק של "בית-מלאכה לגלידה". בחנות הנוחות By the Way בתחנת הדלק "הברוש" בצומת רעננה נתקלתי בדוכן גלידה, שמייצרת חברת "פעם שלישית" - שם ממזרי מאוד, שמהדהד לבני גילי המופלג את האמירה, "פעם שלישית - גלידה", שנהגנו להגיד למי שנתקלנו בו באותו יום פעמיים.
הגלידה עצמה נעימה (מטעמי בריאות, טעמתי רק את שני הסוגים ללא תוספת סוכר), והמקום לא היה צפוף ורועש, ואִפשר לי ליהנות ממנוחה קלה ומליקוק מהנה.
הדרה
בר-כוכבא היה גיבור ילדותי, ובעיקר, לאחר שראיתי במוזאון בצפת את פסלו הכביר של חנוך גליצנשטיין. אבי ומחנכיי נטעו בי את ההבנה, של-ל"ג בעומר יש משמעות, ולא רק של מדורות ושל תפודים שרופים באש. זה חלק בהיסטוריה של עמנו וסמל לתחייה הלאומית של עמנו. זה היה הרבה לפני שארכיאולוגים מצאו הוכחות מוצקות למרד, למדינת יהודה המשוחררת ולמנהיגותו של בר-כוכבא.
שמעון בר-כוכבא (ליתר דיוק, שמעון בר-כוסבא) נולד, כנראה, בעיר כוסבא, והנהיג מרד אדיר ברומאים, שחייב את האימפריה לשלוח לארץ ישראל ליגיון שלם, שלחם כאן כמה שנים בדם ובאש, וספג קורבנות רבים, עד שהצליח לדכא את המרד.
בר-כוכבא שלט כשלוש שנים בשטחי יהודה, וחסידיו הגדירוהו כ"מלך המשיח", למרות שהסתפק בתואר, "נשיא ישראל". הוא נהרג בשנת 135 לספירת הנוצרים בעיר ביתר, כשנכבשה והוחרבה על-ידי הרומאים. למעשה, אין לנו מידע עליו, אלא מה שהתגלה באמצע המאה העשרים במערות מדבר יהודה ובמכתביו, ששרדו בהן.
מרד בר-כוכבא נכשל, ויהודה חרבה שנית - כשבעים שנה אחרי חורבן הבית השני. תיאורי החורבן במקורותינו מזוויעים, וכנראה, משקפים את המציאות דאז. אלא שהיישוב היהודי בארץ ישראל השתקם במהירות מהמכה האדירה, וכשבעים שנה אחרי דיכוי מרד בר-כוכבא, בימי רבי יהודה הנשיא, שוב שגשג.
רבותינו התייחסו בשלילה למרד בר-כוכבא, שכמעט אין לו אזכור בתלמוד ובכתבים יהודיים. כנראה בגלל היומרה המשיחית, שהייתה במרד. בעצם, המרד הפך למיתוס ציוני, וטופח בארץ ובגולה, עד שיפי הנפש החליטו להתנקש בו - כמו במיתוס מצדה - והוציאוהו אל מחוץ לגדר בתואנה, שרק הזיק לעם ישראל, טענות, המבוססות היטב על בורותם, על אי-הבנתם ועל מוסרניותם. שם, מחוץ לגדר, הוא מצוי בחברה טובה עם יהושע בן-נון, שכבש ר"ל את ארץ-ישראל; עם המורדים ברומאים ב"מרד הגדול", שהחריב את בית-המקדש; עם לוחמי מצדה; עם אנשי ניל"י, שמרדו בכובש הטורקי; ועם לוחמי אצ"ל ולח"י, שמרדו בכיבוש הבריטי.
הגדיל לעשות אלוף (מיל') יהושפט הרכבי, שהיה פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, וכתב ספר שלם לגינוי בר-כוכבא והמרד שחולל, מבלי שטרח ללמוד את התקופה האמורה, מבלי ששלט בעובדות ומבלי שהבין את המערכת הבינלאומית דאז. יתר על כן, למרות הטבח ההמוני שעשו הרומאים בתושבי יהודה המורדת בהם במחצית הראשונה של המאה השנייה לספירת הנוצרים, המשיכו יהודים למרוד באימפריה הכובשת עוד יותר ממאתיים שנה. כנראה, הם לא הכירו את החשבונאות הקטנונית של הרכבי ושל חסידיו.
מרידות היהודים, מ"המרד הגדול" ועד ל"מרד גאלוס" במאה הרביעית לספירת הנוצרים, השפיעו מאוד על אורח החיים היהודי, ובעיקר, הטביעו את חותמן על ה-דנ"א היהודי. לכן, לא כבה בנו ניצוץ החרות גם בימים השחורים ביותר באלפיים שנות גלותנו. כפי שכתב המשורר אורי צבי גרינברג, "אמת תורת בר-כוכבא גם בנפול בית"!
מינוי מפוקפק
מינוי ח"כ אלופה (מיל')
אורנה ברביבאי ליו"ר הוועדה הזמנית לחוץ ולביטחון (וחו"ב) בכנסת הנו אור אדום נוסף. הוא המתריע שוב על כך, שהוועדה אינה אלא מוסד מכובד - בית לורדים בגרסה ישראלית, שמהווה חותמת גומי על החלטות ועל תהליכים במערכת ביטחוננו.
תפקידה של הכנסת לבקר את הרשות המבצעת (הממשלה), אך וחו"ב אינה עושה זאת, כיוון שחברים בה יותר מדי גנרלים במיל', שדואגים להנציח את הקיים, גם מפני שהם אחראים לקיומו, ואולי ייסדוהו; וביקורת עליו תחשוף את עכוזיהם ברבים. לכן, אין צבאנו (וכנראה, גם גופים אחרים במערכת ביטחוננו) מפיק לקחים ממלחמותיו, ושונה על טעויותיו כמו כלב, השב על קיאו, כדברי שלמה המלך; ואין מי שידרבנו לעשות זאת. אמנם, זה שומר על יוקרת הגנרלים, אך עולה לנו בדמים רבים מאוד תרתי משמע, ומבזה את הנופלים במערכות ישראל, את הפצועים בקרב ואת נכי המלחמות.
יש גם בעיה עצומה בח"כ ברביבאי אישית. היא הייתה חלק, יש אומרים, מייסדת השיטה, של רמאות שיטתית וממושכת, שנחשפה באגף כוח-האדם במטכ"ל, בדיווח על גיוס חרדים. כנהוג אצלנו (על מסורת אין מוותרים בקלות, חברים), איש לא נענש על כך... אולי רק הקצין האמיץ, שחשף את השיטה הקלוקלת.
