סיפרתי בטור הקודם שלי על זיכרונותיי אי-שם בתחילת שנות השמונים, בעת שמלחמת לבנון הראשונה פרצה. התמונה הזו של חיילי צה"ל נכנסים למחנות הפליטים ולערים הערביות שבלבנון, ומתקבלים על-ידי התושבים בפרחים וצהלולים, מתחברת לי עם הכניסה של חסידות גור לעיר דימונה. בימים האחרונים אני חשוף לדברת ברשתות החברתיות. תושבי דימונה לא מעטים חוששים מכניסת משפחות של חסידי גור לעיר. האם דימונה תהיה ערד שתיים? האם תהיה השתלטות על שכונות? האם מחירי הדיור יירדו?
האם המרקם הכל כך ברור וידוע לנו של דתיים חילונים כאן יישמר או שיש כאן משהו נסתר? האם תהיה השתלטות על בתי כנסת והאם רבני הקהילות השונות בעיר יצטרכו ליישר קו עם הזרם הגורניקי שמגיע לכאן? האם נוכל אנחנו - הסרוגים 'לשליש ולרביע' להתפלל איתם? האם נשים יוכלו להסתובב בשכונות שבהם הם גרים מבלי להסביר את עצמן? מדובר בכמה עשרות בודדות של משפחות שמפוזרות ברחבי העיר בעיקר בשכונות שמאפשרות קנייה של בית בפחות מחצי מיליון שקל, אבל מה מפה?
בשבת האחרונה הגעתי למרכז התורני "מקדשי שמך" וגיליתי שחסידי גור קיבלו במקום בית כנסת ובית מדרש משלהם. כהרגלי בכל בית כנסת או בית מדרש, אני נמשך ישר ללוח המודעות (דבר שמרגיז לא מעט גבאים בבית כנסת) ומגלה את ההודעות המקסימות שרשומות על נייר ובכתב יד- גמ"ח תינוקות וגמ"ח מוצרים בריאותיים. תעשיית גמח"ים משגשגת והודעות על הסעות ומכירת תפילין זו על גבי זו.
שניות מעטות חולפות עד שכמה חסידים נעמדים לידי תוהים מה סרוג חלקי עושה ליד הלוח. הדבר היחידי שאני שואל אותם זה "מתי אתם מקימים בדימונה שטיבלך (מקום שמאפשר לך תפילה אחר תפילה בכל שעה)". ביני לבין עצמי תהיתי למה עד כה לא נשמע קולם? מה הם חושבים ומה הם רוצים לעשות בעיר הזאת? אני חושב שאם נשמע מהם - מהאורחים שהגיעו לכאן, מה השאיפות שלהם, מה התוכניות ומה יחסם כלפי העיר ותושביה, נוכל לקבל אותם באורז ופרחים ופחות בחששות. בינתיים נסתפק בסיר גדול של צ'ולנט וקניידלך במרכז המסחרי ביום שישי.