עיקרון ראשון
לאחר תיאור בריאת האדם בצלם אלוקים כותבת התורה "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם". כוונת התורה לומר שרק איש ואישה יחד נקראים 'אדם'. כל אחד מהם בפני עצמו אינו מציאות שלמה, שהרי באישה קיימים יתרונות וחסרונות שאין באיש, וכן להפך. רק החיבור ביניהם יוצר שלימות אנושית המאפשרת את הופעתו המלאה של צלם אלוקים ומכתירה אותם בתואר 'אדם'.
תפיסת עומק זו משכללת מאוד את עבודת הזוגיות. על-פי תפיסה זו מבינים בני הזוג שהם אינם יכולים זה בלא זו, והבנה זו מדרבנת אותם לעמול במשותף על בניין חיי המשפחה. על-ידי עבודה ועמל מוציא כל אחד מהם אל הפועל את הטוב הקיים בו, ומפרה בכך את בן זוגו. הזוגיות שהם הולכים ובונים יחד מאפשרת לכל אחד מהם הן להופיע את מעלתו המיוחדת והן לפתח ולשכלל את המשפחה כישות קולקטיבית.
[במאמר מוסגר יש להעיר, כי מה שהסברנו אינו סותר כלל את העובדה שחיי הנישואין מלווים לעתים בקשיים ובמשברים. בעיקר בשנות הנישואים הראשונות נוצרים לא מעט חיכוכים בין בני הזוג ונדרשת עבודה אישית וזוגית רבה על-מנת לייצב את המשפחה בשנים אלו. העיקרון שאמרנו רק מסייע לעבודה זו. ככל שמפנימים יותר את עקרון 'ההשלמה ההדדית' מבינים כי חיכוכים אלה אינם 'תקלה במערכת', אלא הם שלב הכרחי בתהליך בניין המשפחה. קשיים אלה נובעים מהשוני בין בני הזוג וההתמודדות עימם היא היוצרת את ההפריה ההדדית ואת ההשלמה המיוחלת.]
אם כן, היכולת לבנות זוגיות בצורה טובה תלויה בהנחת היסוד כי האיש והאישה נבראו בצלם אלוקים, שניהם חלק מבריאה אחת, ולשניהם יחד יש ייעוד משותף שצריך לצאת אל הפועל. רק תפיסה זו מאפשרת להבין את הצורך העמוק בקשר הנישואין ואת החשיבות הגדולה שיש לעמל המשותף בבניית קשר זה.
אולם התפיסה המערבית הפוסט-מודרנית מניחה הנחת-יסוד שונה לחלוטין. על-פי התפיסה המערבית גם האיש וגם האישה מהווים, כל אחד בפני עצמו, יחידה עצמאית, ולאף אחד מהם אין באמת צורך עמוק בהשלמה של בן המין השני. ניתן אף לחדד ולומר שלתפיסה זו מציאותם של האיש והאישה יחד, לא רק שאינה תורמת להתפתחות כל אחד מהם, אלא אף 'מפריעה' לכך במובן מסוים. הרי 'בגלל' הנישואין אין כל אחד מבני הזוג יכול להתפנות בצורה מלאה לעיסוקיו הפרטיים, אלא נדרש להקריב ולוותר על חלק מהם לטובת הבית. לפי תפיסה זו יוצא שאין לאיש חלק מהותי בהתפתחותה של אשתו ואין לאישה חלק מהותי בהתפתחות בעלה, אלא כל אחד מהם חי ומתפתח בפני עצמו. נדמה שאין צורך להכביר במילים עד כמה תפיסה זו פוגעת בבניין הזוגיות והמשפחה.
נראה שמעבר לתפיסת הזוגיות המשובשת יש בתרבות המערב עקרון-על נוסף החותר עמוק תחת אושיות המשפחה. תרבות המערב משרישה באדם כי מרכז חייו הוא ה'אני'. היא מחנכת ומדריכה את האדם לעסוק בעיקר בעצמו, ומלמדת אותו שהמיצוי האישי הוא מטרת העל של החיים. חניך התרבות המערבית מתעסק בעיקר בשאלות: 'מה אני רוצה', 'מה אני צריך' ו'לאן אני רוצה להתקדם', וכל גורם אנושי נוסף בו צריך להתחשב עלול להפריע ל'אני' שלו לצאת אל הפועל.
לשיטה זו אין כלל אידיאל מרכזי של יציאה מהאנוכיות אל הכלליות. אם אידיאל כזה אכן היה קיים - אזי החיבור בין האיש לאשתו היה מתבקש ומגשים את ייעודו של האדם בצורה הטובה ביותר, אך מכיוון שבתרבות זו ה'אידיאל' העיקרי הוא הגשמת רצונותיו האנוכיים של האדם - אזי החיכוך המתמיד בין האיש לאשתו עלול רק לפגוע במטרה זו. על-פי תפיסה זו, חיים של איש לצד אשתו מצטיירים כמגבילים וכלא מאפשרים את מימושם המלא של רצונותיו הפרטיים. צורכי הבית השונים והצורך להתחשב איש ברגשות רעהו ייתפסו לכל היותר ככורח המציאות ולא כדבר בעל ערך אידיאלי. במצב כזה, גם אם אחד מבני הזוג יוותר על מימושו העצמי למען האחר סביר להניח שהדבר יעורר בו רגשות תסכול ואכזבה. במקרה היותר גרוע יגרמו הוויתורים ההדדיים למריבות חוזרות ונשנות שיאיימו בצורה ממשית על יציבות חיי המשפחה.
