רמבו - לזהות את האויב

האויב הוא מי שמחסל אותך. הוא מי שמנסה לחסל אותך. הוא מי שרוצה לחסל אותך. מדובר בכמה סוגים של אויב מובהק שקשה לזהותם, על אחת כמה וכמה - להבדיל בשוני שביניהם. אויב ראשון ברשימה הוא 'האויב שבפנים' - זה המקנן בתוכנו, למשל מחלת הסרטן, השכחה, בילהרציה. האויב האורגני מכרסם לאיטו, בלי הנאה, שיח בין-תאי בליווי תזמורת גנטית. לא ממש קונספט מלהיב. מחלת השכחה כבר חיסלה אותנו ואנחנו עדין לא יודעים. להרוויח זמן - זה שם המשחק. ברגע שאדם נולד כל כולו גוש השתדלות שמנסה להרוויח זמן, לשרוד. במאבק הזה כוחנו תש מיום ליום. האויב שבפנים יכול להיות גם צד אפל באופי או תאווה חסרת-רסן שמסווה עצמה בנוצות טווס. בקרב היהודים מכונה אויב כזה 'יצר-הרע'. בחסידות נאמר שקשה להבדיל בין יצר טוב לרע, שהם תאומים סיאמיים. ספרי מוסר רבי-מכר נכתבו על האויב הזה והם בבחינת רכילות פיקנטית, לא נשק שמאיים על גורלו. האויב שמנסה לחסל אותך - לא תמיד יגדיר את עצמו ככזה. במקרה הטוב הוא פועל כשומר חוק ובמקרה הרע - הוא החוק. המדינה יכולה, בתנאים מסוימים, להפוך בעצמה לאויב פוטנציאלי, אויב שמנסה להרוג אותך. ברשתות רץ עכשיו הקטע הבא: "בן גוריון פגש את הרבי מקלויזנבורג (איבד את אשתו ו-11 ילדיו בשואה), ושאל אותו איך נראית לו המדינה הנבנית. הרבי ענה: ׳במינימום, אם אצא לרחוב עם שטריימל וקפוטה, איש לא יגיד לי יהודי ארור׳. ׳ובמקסימום?׳, שאל אותו בן-גוריון. ׳לראות אותך בשטריימל׳, ענה הרבי". ובכן, חלפו הימים ההם, הרחוב של היום עוין, מחרף, מנאץ ומגדף - והמשטרה מכה. האם שיכור, או מסומם, שדרס ילד במעבר-חצייה הוא 'אויב'? בצרפת מתברר שגם מוסלמי שמשליך יהודייה מחלון ביתה והורג אותה - אינו אויב. ה'גראס' שעישן הוא האויב... ואם אתם מצקצקים בלשונכם כאילו צרפת היא בסך-הכל גולה דוויה ומפגרת - אצלנו מסביר תא"ל גיורא ענבר, מגיבורי צה"ל, כי האויב בעזה אינו החמאס, אלא המנהרה שחפר... והנשיא מצהיר כמעט בו זמנית: בני עמי בחרו בדרך הטרור... הם האויב. לוסי (Lucy in the sky) מרחיקה לכת ומצהירה שעמית סגל הוא מחבל. בעקבות מלחמת ויטנאם הופקה באמריקה סדרה עם כוכב הקולנוע סילבסטר סטאלון בשם 'רמבו'. הנווד רמבו מגיע לעיירה טיפוסית, מקום מגוריו של חבר למלחמה. הוא פוגש את האם שמספרת לו כי מחלת הסרטן הכריעה את בנה. האויב שהיה להם בויטנאם התנדף והופיע אויב חדש, כזה שמכרסם בפנים. רמבו ממשיך בדרכו ונתקל במשטרה. המשטרה מזהה בו פוטנציאל אלימות שמשוטט לאיטו, והיא משתדלת, בדרכה המנוסה, המחוספסת, להציף את ההקשרים הרצויים בתסריט שגור שלעסה מאות פעמים בעבר. הלוחמים שחזרו מויטנאם חבוטים הפכו בארצם ל'קוץ בתחת'. הגדילה 'לעשות למענם' הכוכבת ג'יין פונדה (2 אוסקרים). בעת ביקורה בויטנאם הצטלמה ישובה במושב של תותח נ"מ שבו השתמשו נגד מטוסים אמריקנים. צילום זה הביא גל של שנאה כלפי פונדה מצד הציבור בארצות הברית, הביא לכינויה בשם "האנוי ג'יין". בביקורה בויטנאם גם הקליטה תשדירי רדיו שבהם ביקשה מהטייסים של צבא ארצות הברית לחזור כלעומת שבאו, ולא להטיל פצצות על ויטנאם. בביוגרפיה שלה בשנת 2005 סיפרה פונדה כי נפלה קורבן למניפולציה... האם פונדה הצטרפה, בבלי-דעת גם ל-'4 אימהות', האם חתרה להנהיג 'שלום-עכשיו' כבר ב-1970? לזהות את האויב בתוך קלחת ערכית-מוסרית, הוא פרק נכבד בפני עצמו. מה משותף למלחמת ויטנאם ומלחמת 'הכיבוש' ו'האפרטהייד' בארצנו? הלהיטות, השנאה, העיוורון, תאוות השקר, כלי הנשק, שיטות המניפולציה והפרופגנדה. בסופו של חשבון, אמריקה מסוגלת להתקיים ללא ניצחון בויטנאם, מדינת ישראל לא תתקיים ללא ניצחון בארצה. זה ההבדל בין תנועת המחאה של ג'יין פונדה כסמל לבין שלום-עכשיו של אמיל גרינצווייג. בעקבות אוסלו הפך אויבנו הקטלני ביותר, המרצח ערפאת, לחביב הסלונים הפוליטיים והתרבותיים בישראל. ממש פטריוט ישראלי שוחר שלווה. לאה רבין הצהירה שהוא חבר המשפחה הקרוב ביותר... נתניהו הפך לאויב מר והגברת סירבה ללחוץ את ידו המושטת בבית הקברות.

להגן על הדמוקרטיה

בספרו, 'ניידים ונייחים' - מאבקן של האליטות... מפתח המחבר ד"ר גדי טאוב, תיאוריה נרחבת, מתוחכמת, כלל עולמית, של שינויים והתאמות במערכות 'בינ-גושיות' הנאבקות על שליטה והישרדות במרחב. כותבת גלי בת-חורין¹, יוזמת 'פורום קפה שפירא': "רשע אחד יש, ונחוץ לנקוב בשמו, אהרן ברק. בנצלו עד תום את הדיאלקטיקה ההופכית, הפרדוקסלית והאבסורדית של השיח - יצר עבור ישראל שיטת שלטון טוטליטרי, שנועד להגן על הדמוקרטיה מפני כלל אזרחיה. לעובדה שישראל היא דיקטטורה טוטליטרית, הנשלטת על-ידי מיעוט העוין אותה, תמצאו בספרו של טאוב את הסברים והראיות הטובים והאלגנטיים ביותר מכל מה שכבר נכתב ושאני הצלחתי למצוא עד כה. אוסיף רק זאת, שברק הכניס היישר לתוך השיטה השיפוטית-שלטונית את הרעיון שהשאיל מהפוסטמודרניסטים - שלמילים אין כל פשר לפני שמפרשים אותן, ואז העניק לבית המשפט מונופול על פרשנות המילים, ואז את הזכות להתערב בכול ללא כל הגבלה ולעצמו את הפריווילגיה הבלעדית לבחור שופטים מקרב חסידיו השוטים בלבד. כך הציב עצמו כשליט כל מעל כל חוק - משום שחוקים עשויים ממילים. מילים, שמי שבחר בהם הניח, שיש להם משמעות, ואפילו, ברורה ומובחנת. זו המשמעות האבסולוטית של רודנות טוטלית: 'הוא, השולט במילים ועושה בהם כבשלו' (לחלופין - זו מהותו של המפטי-דמפטי, ש'כשהוא משתמש במילים הוא מחליט מה המשמעות שלהם' כי השאלה היחידה היא 'מיהו האדון, ותו לא') ואדון המילים הוא ברק, ותו לא". מערכת המשפט מיהרה לזהות אויב בכל מי שהפנה כלפיה שמץ ביקורת. הייתה למערכת מראה קסומה על הקיר ובכל בוקר הייתה שואלת אותה, מראה, מראה שעל הקיר מי הכי צדיק בעיר? והמראה הייתה משקפת כתמים מזעריים של ביקורת שיש לחסל. בשירות הכנסייה הקנאית עבדו המון מכשפות על מטאטא ערכים שתקתקו את המבקרים והפכו אותם למבוקרים חדשים לבקרים. טענת השופטים, מליצי יושרם וכל צבא ההצלה שפעל למענם בעתות חירום ומשבר, הייתה אחת: ביקורת היא אכן ואמנם דבר חשוב, בעל ערך, אבל ההתקפה הנוכחית על בית המשפט והשופטים (כל ביקורת הפכה להתקפה) כלל אינה עניינית ומטרתה אינה לשפר, לתקן וליעל - אלא להשמיץ, לפגוע, לטלטל, לשבור, לרסק ולהרוס את מערכת המשפט ובזה האופן ולחסל את הדמוקרטיה השבירה שלנו... הפרינציפ הוא, כמובן, לכרוך את מערכת המשפט ושופטיה בדמוקרטיה העדינה והשבירה שכולנו מוקירים. כך בדיוק מתארת המשטרה את רמבו: נווד, חסר-ערכים, סוכן כאוס, אנרכיסט משתולל שבא להרוס. בקיצור, אצלנו תיפתח חקירה משטרתית, בליווי גושפנקה חוקית ו/או בלעדיה, נגד כל מי שמאיים לכאורה (מציע רפורמה) על מערכת המשפט וה-ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה. הפרקטיקה פרטיקולרית: 'תופסים אותך בגרון' עם או בלי קולר, עם או בלי תיק פתוח, עם תלוי או עומד. תשאלו את נשיא המדינה מר ראובן ריבלין שהיה מועמד מפלגתו לשר המשפטים והפחיד את הנוגעים בדבר... ולא נדבר על חיים רמון, שר המשפטים לשעבר, שכבר ניתץ מפלצת כמו ההסתדרות בידו הנטויה, שספרו 'נגד הרוח' התפרסם לאחרונה ומעורר גלי הלם ותרעומת מתפשטים. עתה נתקלה מערכת העיכול המשפטנית ביריב רב-כוח - רמבו הגיח מתוך תופת הג'ונגל והיכה במשטרה ופרקליטיה בבית המשפט, ריסק את סממני שלטונה בעיירה, חשף את קלונה והמשיך הלאה. ביבי נתניהו הוא סוג של רמבו עממי בעניבה. עד כה היו יריביה של המערכת הזוללנית בחזקת קרמבו - והיא ליקקה אותם בהנאה. עכשיו נתקע לה עצם בגרון. בתיאבון. המשך בדרך: רמבו והקולונל (ריצ'ארד קרנה בתפקיד דן מרגלית).