ראשית, תודה רבה לבני דודנו בחמאס שירו שבעה טילים לכיוון ירושלים וגרמו סוף-סוף לממשלת ישראל להבין, להתעורר ולהגיב. ישראל כמעט לא הגיבה בעבר כאשר ארגוני הטרור ירו על תושבי העוטף. פעם אחר פעם הוכיחו מנהיגינו שאין דין שדרות כדין ירושלים ושממשלת ישראל רואה בתושבי הדרום והעוטף אזרחים מסוג ב' או ג' שאינם ראויים להגנה ופגיעה בהם אינה מחייבת תגובה אלא הכלה. הטילים שירה חמאס לפאתי ירושלים, לא גרמו פגיעה בנפש וגרמו למעט מאוד נזק ובכול זאת היה ברור שישראל הפעם לא תבליג, כי ירי הטילים פגע ברגשותינו הלאומיים: בריבונותה ובכבודה של ישראל ובתדמית הכאילו בטוחה שלה ואנחנו בדיוק כמו בני דודנו לא מוחלים על כבודנו הלאומי.
תודה גם לאותם בני דודים שיצאו לרחובות ולכבישים ברמלה, לוד, נחל עירון, יישובי הבדואים ובעוד הרבה מקומות להצביע ברגליהם ולהראות לכולנו היכן ליבם נמצא. אם אחרי ליל הבדולח של אתמול נפתלי בנט, איילת שקד, גדעון סער ושאר חברי הרל"ב לא הבינו שקואליציה בתמיכת המפלגות הערביות היא מעשה לא אחראי ומזיק כנראה שכבר לא יבינו והציבור הישראלי צריך להקיא אותם מתוכו. במציאות הביטחונית של היום מי שנוטש את הספינה הטובעת של ימינה ו"תקווה" אינו עריק. להפך, מי שנשאר בהן נוטש את עם ישראל בזמן מלחמה.
במשך שנים מדינת ישראל בראשות נתניהו ניהלה מדיניות דואלית כלפי החמאס. מצד אחד נלחמה בו ומצד שני נזהרה לא לחסל אותו כדי לשמר את הפיצול הפלשתיני. אלא שהחמאס הלך והתחזק וכיום הוא חזק בהרבה מהפתח, משבש את החיים בארץ ומאיים להשתלט על שטחי יהודה ושומרון. הגיע הזמן לשנות כיוון ולהילחם ברצינות בחמאס. ישנן שתי דרכים לנצח במלחמה: להביא למצב שהאויב אינו יכול להילחם או לגרום למצב שאינו רוצה להילחם. הדרך הראשונה עוברת דרך סמטאות עזה, כרוכה בקורבנות רבים וגם פחות יעילה. הדרך השנייה הפחות ישירה היא הנכונה. רק למען הסר ספק, אין צורך לצאת למלחמה חזיתית ולהיכנס לעזה פיסית צריך לפעול מרחוק ועם מינימום נפגעים מצידנו. איך עושים זאת?
א. מדיניות אפס הבלגה. אם ישראל הייתה מגיבה בעוצמות דומות לאלו שבהן הגיבה הלילה אחרי כל ירי לכיוון יישובי העוטף, סביר להניח שהשקט היה חוזר מזמן. מבחינת ישראל לא צריכים להיות ארגונים סוררים, תקלות חשמל ושאר תירוצים. כל ירי ייענה בירי ומייד.
ב. תגובה לא פרופורציונית. אין טיפשות גדולה יותר מלאפשר לאויב לדעת מראש מה תהיה תגובתך. זה מאפשר לו לחשב את צעדיו מראש, לקבוע את עצימות המאבק ולנהל שיקולי עלות תועלת. הדרך הנכונה היא להכות את האויב במקום שהוא הכי פחות מצפה ובאופן לא פרופורציוני לפגיעה. כך האויב יהיה שרוי בפחד ובחוסר ביטחון.
ג. פגיעה בנקודות רגישות. זו נראה מובן מאליו אבל אצלנו זה לא. בבחירת יעד תקיפה עלינו לשאול את עצמו מה הכי כואב לאויב ומה מפחד אותו יותר מכול ושם יש לפגוע.
ד. מדיניות הבטן המלאה. במשך שנים מערכת הביטחון דוגלת בהשקפה שכאשר לאויב יש מה להפסיד הוא לא יסכן את הישגיו. פעם אחר פעם המדיניות הזו נכשלת ואנחנו לא לומדים לקח. הגיע הזמן להחליף דיסקט ולהנהיג את "מדיניות הבטן הריקה". במקום לפנק ולפטם את תושבי עזה להקשות עליהם.
הערה לסיום: מי שצפה אתמול בערוצי השטנה של הטלוויזיה ראה מסע הפחדה, ניסיון מאורגן לזרוע פניקה מהול בשמחה לאיד. הפוגרום הערבי והפגיעה בריבונות ישראל לא באמת הזיזו לשדרנים באולפן. מבחינתם הסכנה האמיתית היא שהאירועים יעכבו הקמת "ממשלת ריפוי". בראייתם המטורללת חמאס אינו ארגון טרור ואויב מסוכן אלא שכן מעבר לגדר בבית הדו-משפחתי. אפשר להניח בביטחון כמעט מלא שגם אם התוקף היה אירן או דאעש האויב האמיתי באולפנים היה נשאר "ביבי". אולי אחרי הכל ירון לונדון צדק ואנחנו לא בני אותו עם.
