"אשכנז", ערוץ 8. שבת ב-22:00
סרטה של רחל לאה ג'ונס מעמיד פנים כשואל שאלה - מהו אשכנזי, מהי אשכנזיות, היכן הוא המקום שנקרא "אשכנז". די מהר מתברר שאין כאן שאלה תמימה, אלא אג'נדה נחרצת.
ג'ונס מראיינת כמה אנשים שמבטאים את האג'נדה הזאת - יוצר הקולנוע איל סיוון שמדבר על משפט אייכמן כאירוע שבמהלכו בא לידי ביטוי היחס אל יהדות אירופה כאל מרכז העולם היהודי ומצד שני היחס אל המזרחים כאל "אספסוף" (על-פי ציטוט של חנה ארנדט); ח"כ ג'מאל זחאלקה, שבשבילו אשכנזים זה קיבוצניקים; שאול ביבי, עיתונאי ממוצא מזרחי שבשבילו אשכנז זה מקום שבו נדרשים לשמור על השקט; ושהרה בלאו, שאשכנזיותה מתבטאת בעיסוק אובססיבי בשואה. כדי לטשטש את האג'נדה, ג'ונס יוצאת גם למשאלי רחוב ופוגשת כמה אשכנזים לא כל-כך אינטליגנטים וכמה מזרחים נחמדים, שחושפים את ההדחקות והסטריאוטיפים הרווחים ברחוב הישראלי בנוגע לסוגיית המוצא העדתי.
אז מה אנו מבינים מסרטה של ג'ונס? האשכנזי, מוטרף בגלל השואה, הגיע לישראל ופה חי את הפרדוקס: מצד אחד, שנאה לרוצחיו האירופאים ולבני עמו היהודים החלושים שלא יכלו להגן על עצמם, וניסיון לנקום באמצעות הכיבוש. ומצד שני, כמיהה עלובת נפש למה שנשאר מאחור - תרבות אירופה. הקורבנות הם קודם כל הערבים, ואחריהם היהודים הערבים, שנדרשים לשלול את מזרחיותם, כך לטענת סמי שלום שטרית, על-מנת להשתלב בחברה הנשלטת על-ידי האשכנזיות. ובמשפט אחד: האשכנזים הם קטסטרופה, האשכנזיות היא מחלת נפש.
האם זו המסקנה אליה מגיעה ג'ונס לאחר שהעמיקה חקר בחברה הישראלית? או שמא זו האג'נדה המאוד מסויימת שלה, אותה היא מבקשת לבטא בסרטה באמצעות קומץ דוברים שעמדתם תואמת היטב את השקפתה? מובן שבבסיסו של כל סרט נמצאת עמדתו של היוצר, אולם במקרה זה מקוממת העמדת הפנים של חקירה מדוקדקת וניסיון לרדת אל שורשי העניין.
לג'ונס אין כל כוונה להציג מגוון של עמדות או לחקור באמת את מאפייניה של האשכנזיות. היא מסתפקת בביקור בתערוכה "אשכנזים", בהדרכתו של האמן דורון רבינא, על-מנת לסמן בקווים כלליים עוד כמה סטריאוטיפים, באמצעות עבודות אמנות: אשכנזים זה "Ash", כלומר אפר, ו"Nazi" - אף וגם נאצי.
אשכנזי זה ילד ג'ינג'י בסוודר. אשכנזי זה יד חותכת קרפיון. אשכנזי זה שן זהב מבצבצת מתוך שפתיים צבועות באודם. מעבר לזה אין כל דיון בסוגיית האשכנזיות, אלא רק באסון שהמיטו האשכנזים הרדופים האלה על כל הסובב אותם. והיום, פתטיים שכמותם, למרות שכבר דעכו אל תוך הישראליות - הם מנסים לייחד את עצמם ולדבר על "תרבות אשכנזית", כאשר כל מה שנותר הוא קומץ צעירים חובבי יידיש בבית לייויק, ועוד איזה זקן מהספרייה.
ובכל זאת, מלבד הצילום המצוין של פיליפ בלאיש, נותרות מהסרט גם כמה אמירות מעניינות, בזכות כמה מהדמויות שמופיעות בו, ובראשם חוקר התלמוד דניאל בויארין והמשורר סמי שלום שטרית, שמספר על אמו שבכתה על ניצולי השואה, לא רק מפני הזוועות שעברו, אלא גם בגלל ש"במקום כזה, איך אפשר יהיה לפתוח בכלל את הפה".
