עיקרון שלישי / התורה מול תרבות המערב - ייעוד או שכחת הייעוד
האדם מורכב מנשמה ומגוף. מצד אחד, קיימת בו נשמה עליונה בעלת שאיפה מוסרית המבטאת את ייעודו ותפקידו בעולם, ומצד שני, קיימת בו נטייה חומרנית שלא תמיד עולה בקנה אחד עם המגמה המוסרית של נשמתו. בחיי האדם מתנהלת התגוששות מתמדת בין שני הצדדים הללו, כאשר האדם המתוקן מתאמץ להגביר את השאיפה האידיאלית על השאיפה החומרנית ולהיות נאמן לייעודו המוסרי בעולם.
התרבות הפוסט-מודרנית, לעומת זאת, התנערה מהשאיפה למצוא ייעוד וצדק בעולם, והציבה כאלטרנטיבה לייעוד המוסרי את המימוש המטריאליסטי של חיי הפרט. לפי תפיסתה, פיתוח הקריירה, המעמד החברתי והמעמד הכלכלי עומדים במרכז חיי האדם, וכל המשאבים האנושיים צריכים להיות מכוונים לשם. גישה זו יוצרת חברה שאחד המאפיינים הבולטים שלה הוא תחרות בין אישית בלתי פוסקת על כסף, מעמד וכבוד. לא פלא שהדמויות הנערצות בחברה זו הם דווקא האנשים העשירים, אלו שהצליחו לעשות קריירה מזהירה, להרוויח הרבה כסף, וליהנות מפרסום ומאהדה ציבורית. כמובן שתפיסה אגוצנטרית זו משפיעה לרעה על חיי המשפחה, כפי שיפורט בהמשך. אך לפני שנסביר זאת נרחיב מעט כיצד רואה התורה את ייעודו של האדם בעולם, וכיצד משפיעה תפיסה זו באופן חיובי על התא המשפחתי.
תורת ישראל מכוונת ומדריכה אותנו בכיוון ההפוך מהתרבות הפוסט-מודרנית. התורה מלמדת אותנו שלעולם ולאדם יש ייעוד מוסרי אלוקי שלמענו הוא נברא, וכי על כל אחד מוטל להתאמץ ולממש את הייעוד הזה, לטובתו ולטובת החברה כולה. אדם החי את חייו מתוך תודעת ייעוד ושליחות כזו הולך ונהיה אדם אידיאליסט, שטובת הכלל עומדת לנגד עיניו. הוא אינו רואה את תכלית החיים ברדיפה מתמדת אחר כסף, כבוד ומעמד, אלא ברצון להיטיב ולהתמסר למען הייעוד האלוקי שלו.
על-פי תפיסה זו, הן ייעודו של האיש והן ייעודה של האישה הוא להוסיף טוב בעולם ולהיות נאמנים לשליחותם האלוקית. דווקא מתוך נאמנות זו לייעוד האלוקי מבינים האיש והאישה שלכל אחד מהם יש דרך שונה במימוש ייעוד זה. שניהם שווים ברצון להתמסר למען הופעת הטוב, אך כל אחד צריך לעשות זאת בהתאם לאופיו המיוחד, שהרי האיש והאישה שונים זה מזה הן מבחינה ביולוגית והן מבחינה פסיכולוגית, ודבר זה בא לידי ביטוי גם בהגדרת תפקידם בחיים. זו גם הסיבה מדוע אנו מוצאים בתורה הבדלים מסוימים בין תפקידי האיש והאישה מכמה היבטים: חיובי המצוות, החובה ללמוד תורה, תפקודי החיים ועוד.
אחד ההבדלים היסודיים הקיימים בין האיש והאישה נעוץ בשאלה היכן נמצא מרכז הכובד הנפשי שלהם. ונסביר את הדברים: באישה קיימים מספר מאפיינים ייחודיים: היא בעלת יכולת ללדת ילדים ולהביא חיים חדשים לעולם. היא עסוקה ביצירת החיים ויש לה כישרון מיוחד לדאוג להמשכיותם. בולטות בה תכונות של עדינות פנימית ורגישות גבוהה לצורכי הזולת, והיא ניחנת, בדרך כלל, ביכולת הקשבה והכלה יותר מן האיש. האישה גם התברכה באינטואיציה בריאה ובתבונה מיוחדת שמאפשרת לה לנהל את הבית בצורה חכמה, וכפי שניסח זאת שלמה המלך: "חכמות נשים בנתה ביתה" (משלי יד, א). כמובן, אין זה אומר שלאישה אין כישרון להצליח גם בעבודה מחוץ לבית, שהרי אנו רואים נשים רבות שפועלות מחוץ לביתן ומביאות ברכה רבה בעמלן, אבל השאלה היא היכן נמצא מרכז הכובד הנפשי. ייתכן שאישה תשהה מחוץ לביתה מספר שעות לא מבוטל של היום, אבל תמיד הבית והמשפחה יהיו נתונים בראש מעייניה. היא יכולה לעסוק בהרבה דברים חשובים ולהשקיע בהם הרבה זמן, אבל לעולם תלווה אותה התודעה הברורה שהמשפחה נמצאת בראש סדר העדיפות שלה. עמדה נפשית כזו מקרינה באופן חיובי על בני המשפחה ומעניקה להם תחושת ביטחון. הכישרון המרכזי של האישה, אם כן, הוא היכולת לנהל את החיים בתוך הבית.
האיש לעומת זאת קרוץ מחומר אחר. אין לו את יכולת יצירת החיים והוא עסוק יותר בשמירה על קיומם לאחר שנוצרו. אצלו נמצאת יותר האחריות הכלכלית והדאגה לפרנסת אנשי ביתו במוקד החיים. לא במקרה קללת האדם הראשון לאחר החטא הייתה "בזיעת אפך תאכל לחם" והתייחסה לקשיי הפרנסה, לעומת קללת האישה, "בעצב תלדי בנים", שהתייחסה לקשיי ההריון והלידה. חיי השוק הסואנים, עם הקנאה והתחרות שבהם, עם המתח הרב והאופי הלוחמני שלהם, מותאמים, בהכללה, לאופי הגברי יותר מאשר לאופי הנשי. לכך התכוונו חז"ל במאמרם (יבמות סה, ב) "איש דרכו לכבוש ואין אישה דרכה לכבוש". כל זה לא אומר, כמובן, שהאיש פטור מלהשקיע בחינוך הילדים או במטלות הבית, אלא שאצל האיש מרכז הכובד הנפשי נמצא במלחמת החיים שמחוץ לבית.
נאמנות האיש והאישה להבדלי האופי הללו, ולתפקידיהם השונים, היא תוצר של הבנת היסוד כי האדם נברא כדי למלא את ייעודו האלוקי בעולם. התפיסה לפיה תפקידה המרכזי של האישה להוסיף טוב במעגל הפנימי של החיים, ותפקידו המרכזי של האיש להוסיף טוב במעגל החיצוני של החיים, מביאה בסופו של דבר להשלמה הדדית ולבנייה הרמונית של התא המשפחתי. נדגיש שוב: כל מה שאמרנו אינו בא לשלול את העובדה כי נשים יכולות לעבוד ולהצליח מחוץ לביתן, כשם שהוא לא בא לשלול את העובדה שגברים יכולים להצליח בניהול הבית פנימה. הדבר העיקרי שעמדנו עליו הוא ההבדל בין ייעודו המרכזי של הגבר לייעודה המרכזי של האישה, כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל רוב הגברים והנשים.
נקודה נוספת אותה יש להדגיש היא, שחלוקת התפקידים בין האיש והאישה לא מצביעה על הפרדת רשויות, כמובן. אחרי כל ההבדלים צריך לזכור שהבעל והאישה מנהלים יחד בית אחד ומשפחה אחת. המשימות השונות המוטלות על כתפי כל אחד מהם אינן משימות פרטיות, אלא הן בעצם משימות כלל משפחתיות, שכל חלקי הבית שותפים להן.
