ב-22 באפריל בערב חזרו העסקנים הערבים של חיפה לבית העירייה, במשורייני הבריטים. לא בא אִתם שייח' מוּרד, שהתאמץ ליצור קשר עם מפקדת "צבא ההצלה" בדמשק ולקבל הוראות. אחדים מחברי המשלחת הערבית, שנמנו עם ידידיו של עורך-הדין יעקב סלומון, סיפרו לו שהם הבינו מדבריו של מוּרד כי לדעתו יש להורות לערביי חיפה לעזוב את בתיהם ועירם ולכן אין טעם לפגישת התיווך עם היהודים בחסות הגנרל סטוקוול.
בשבע בערב התחדשה הישיבה. נציגי הערבים אמרו ששולחיהם אינם מסכימים לתנאי ה"הגנה" ושאין להם שליטה על היחידות הצבאיות הערביות. גם אילו היו מסכימים לתנאים וחותמים עליהם, לא היו יכולים להבטיח שהם יקוימו. לפיכך האפשרות היחידה שנותרה להם היא פינוי הערבים מחיפה. הם ביקשו מסטוקוול לסייע לערבים להתפנות.
הצהרה זאת הפתיעה את הבריטים ואת היהודים ואחדים מהם הוכו בהלם. מזועזע יותר מכולם היה ראש העיר היהודי שבתאי לוי שהבנתו את הוויית הצבא והמלחמה שאפה לאפס. בלי להתייעץ עם ראש המשלחת מרדכי מקלף ועם עורך הדין יעקב סולומון, אמר לנציגי הערבים בערבית: "תמיד פניתם אלי, כראש העיר וקראתם לי אבונא (אבא שלנו)... היום אני מרגיש שעלי להיות אבא שלכם. אינכם יודעים מה אתם עושים. אם תעזבו את העיר תהיו פליטים, נשיכם תסבולנה, ילדיכם יסבלו. אל תעשו את הצעד הזה. הישארו בעיר והיו אזרחים שווי זכויות". דמעות זלגו מעיניו. "אין אנו רוצים שאפילו תושב חיפה אחד יעזוב אותה. כוונתנו להפסיק את ההתקפות. לצערנו אנו יודעים שבאו אנשים מהחוץ,
1 ואותם אין אנו רוצים. אני מבקש מכולכם להתחשב בזה".
מח"ט "כרמלי", שעשה הכל כדי להחיש את בריחת הערבים, כתב שסטוקוול החוויר קצת ואמר לערבים: "זה צעד של שטות. שובו וחישבו בדבר, כי עלולים אתם להתחרט במאוחר. עליכם לקבל את תנאי הכניעה של היהודים, שהם הוגנים בהחלט. אל תהרסו את חייכם ללא סיבה וטעם. סוף-סוף אתם החילותם במלחמה, והיהודים הכריעו אתכם". סטוקוול פנה למקלף: "מה אתה אומר?". מקלף השיב: "זה עניינם להחליט בו", וסטוקוול פנה שוב אל הערבים: "אם אתם עומדים על החלטתכם, ניפגש מחר באחת-עשרה לפני הצהריים ונדון בפרטים?"
"הערבים קמו לאיטם והתחמקו חרש, כמבוישים, מן החדר", כתב כרמל. הם שבו וירדו אל אחיהם האומללים המבוהלים הנבוכים והמתרוצצים בדמדומי הערב היורד שבעיר התחתית. הגנראל הסתובב בחדר תפוס שרעפים, נבוך מן התוצאה הגדלה, המכריעה והמהירה של פינוי העיר על-ידו".
2