1. הכותרת שלנו לידיעה על פסק דינו של בג"ץ בנוגע לתרגילי התקציב בשנה שעברה הייתה "בג"ץ מתערב לראשונה בחקיקת יסוד". זה נכון, אך הפסיקה יותר מורכבת מזה. למעשה, בג"ץ התערב בחקיקת יסוד לאחר שקבע שהיא לא חקיקת יסוד. הממשלה הוסיפה 11 מיליארד שקל לתקציב ההמשכי, באמצעות הוראת שעה בחוק יסוד משק המדינה. דעת הרוב בבג"ץ קבעה, כי למרות שבכותרת נאמר שזהו תיקון לחוק יסוד, בפועל זה לא עונה על המאפיינים של חוק יסוד - ולכן ניתן לבטל אותו.
יש שיאמרו שזה מתוחכם, יש שיאמרו שזה מתחכם. אבל בשורה התחתונה, בג"ץ נזהר שלא להיכנס במלוא העוצמה לשדה של ביקורת שיפוטית על חוקי היסוד. אולי אפשר אפילו להחיל את כלל חז"ל, לפיו "מכלל הן אתה שומע לאו": בג"ץ התערב כאשר יכול היה לקבוע שהחקיקה איננה בפועל חקיקת יסוד; אם זו תהיה חקיקת יסוד אמיתית וברורה, הוא לא יתערב אלא אם - כפי שהגדירו השופטים בעבר - מדובר יהיה בשינוי יסודי של השיטה (דוגמה שנתנו: בחירות פעם בעשר שנים).
מכאן, שיש הבדל משמעותי בהשלכות של פסק הדין הנוכחי לגבי שני פסקי דין נפיצים נוספים העומדים בפתח: חוק יסוד הלאום והתיקונים בחוקי היסוד שעיגנו את ממשלת החילופים. הראשון יעסוק בחוק יסוד כהלכתו, לפי כל המבחנים המחמירים ביותר: הוא קובע עקרונות חיוניים ומיועד להתקיים לדורי-דורות. הוויכוח הוא על תוכנו, ובזה השופטים יעשו כל שביכולתם כדי שלא להתערב. השני יעסוק בתיקונים הדומים מאוד לאלו שנפסלו היום - הסדרים נקודתיים פרטניים, שנועדו לענות על צורך פוליטי ספציפי. שני פסקי הדין הללו צפויים להתפרסם עד 12 ביולי, המועד האחרון בו יכול להיות שותף בהם המשנה היוצא לנשיאה,
חנן מלצר.
2. הנשיאה
אסתר חיות וחלק מן השופטים האחרים, כולל בדעת הרוב, קראו לכנסת לחוקק סוף-סוף את חוק יסוד החקיקה. כן, אותו חוק בו אמורה להיכלל פסקת ההתגברות שתאפשר לכנסת לשוב ולחוקק חוקים שיפסול בג"ץ. כן, אותו חוק שאמור להגביל את יכולתו של בג"ץ לפסול חוקים. השופטים רוצים שייאמר להם במפורש מה מותר להם ומה אסור להם, כשם שייאמר לכנסת במפורש מה מותר לה ומה אסור לה. אבל הרי הרבה יותר נוח להשתלח ולהתנגח, להעלות הצעות המתאימות למשטרים אפלים (נעסוק בהן המשך) ולזרוק על בג"ץ את כל חולאי השלטון.
חיות אמרה במפורש כי זכותה של הכנסת לחוקק חוק שיגביל את הביקורת השיפוטית על חוקי היסוד.
דפנה ברק-ארז אמרה במפורש, כי הכנסת יכולה להתגבר בקלות על ביקורת כמו זו הנוכחית (כאשר מדובר בשימוש לרעה בסמכותה כרשות מכוננת, ולא בתיקון חוקתי בלתי-חוקתי): לתקן דרך קבע את חוק היסוד או להעביר חוק רגיל. וזה מזכיר לנו, כי בסערה הקודמת - הגיורים הרפורמיים - חיות אמרה שהכנסת יכולה לחוקק חוק שיקבע מיהו יהודי וכך לגבור על הפסיקה. אבל הרבה יותר נוח לשבת בחיבוק ידיים במשך שנים ולעיתים עשרות שנים, ואז לבוא בטענות כאשר לבית המשפט אין ברירה אלא לפסוק.
3. אני חייב להתפעל מיכולת הקריאה, הניתוח וההבנה של
יריב לוין,
בצלאל סמוטריץ,
מירי רגב ואחרים בצמרת הימין. בלא להשתחצן, אני יכול להעיד על עצמי כמי שקורא פסקי דין במהירות ומשתדל לקלוט במהירות את עיקריהם כדי להביא אותם לפניכם. פסק הדין בו עסקינן הוא בן 105 עמודים. אני הגעתי בערך לעמוד 50, כאשר ההתקפות מימין כבר התפרסמו באמצעי התקשורת. אז יש שתי אפשרויות: או שהללו ניחנו ביכולות קליטה ועיבוד כמעט של מחשבים, או שהם לא טרחו לקרוא ולהבין. תבחרו לבד את האפשרות הנכונה.
4. כמה מן התגובות היו חמורות במיוחד. סמוטריץ' קרא במפורש שלא לקיים את הפסיקה, ויהיו שיראו בדבריו איום חסר תקדים על בג"ץ ושופטיו: "הפתרון הוא פשוט: לא לציית לאבסורדים שלו. אין דרך אחרת. אין לבג"ץ ארנק או חרב. לנו, נציגי העם ושליחי הריבון, ברוך השם יש". המשפט האחרון מתכתב עם דבריו המפורסמים של אלכסנדר המילטון, לפיהם לשופט אין חרב וארנק אלא רק אמון הציבור. אבל למה מתכוון סמוטריץ' כאשר הוא מדבר על חרב וארנק של הריבון? הפעלת נשק נגד בית המשפט? פגיעה בתקציבו?
נניח שסמוטריץ' מתכוון רק למשחק מילים. זה לא מה שיבינו בהכרח רבים שאינם מכירים את הרקע. זוכרים את 6 בינואר?
דונלד טראמפ קרא לתומכיו לצעוד לקפיטול ולמנוע את גניבת הבחירות. כולנו יודעים היטב מה קרה לאחר מכן. ההסתה מימין נגד מערכת החוק והמשפט - המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט - הופכת לסכנה ברורה ומיידית של אלימות פיזית (כלפי שוטרים היא כבר קיימת ובגדול, פרקליטים זקוקים לאבטחה).
בנימין נתניהו עומד מזה שנתיים בראש המסיתים, מסיבות אנוכיות לגמרי. יריב לוין, עדיין יו"ר הכנסת, מתבטא בלשון מתסיסה, גסה ומשולחת רסן. סמוטריץ' ואנשיו הגזענים רוצים להשתלט על בית המשפט העליון ולהופכו לנחלתם הפוליטית. אם החבורה הזאת תשלוט במדינה, היא תהווה איום ממשי על הדמוקרטיה.
